בניסיון לפענח את הסוד שיענה על השאלה – איך להיות אמנית – וברוח ההוראות של קורטאסר, קצת בכאב, קצת בהומור, התחלתי לעבוד על הסידרה הזו
מבחינה מבנית, אני מתבוננת בקלפים “טיפוליים” עם דימוי ומשפט קצרצר שאמורים לעזור למשתתפים בטקסים הללו בבחירת מסלול חייהם או בהתרת בעיות שמטרידות אותם
בשלב המקדים של התחקיר לקראת העבודה על הסידרה, בחרתי עבודות של אמניות ואמנים שעובדים עם הגוף שלהם ובהשראתם צילמתי את עצמי
נתעלם לרגע מן הסיבות ונתרכז בדרך הנכונה לבכות, והכוונה לבכי שמצד אחד לא יעורר שערוריה, אך מצד שני גם לא יחטא בדמיון מגושם לחיוך. הבכי הממוצע או המקובל מורכב מהתכווצות כללית של הפרצוף ומצליל עוויתי מלוּוֶה בדמעות ובנזלת, וזו האחרונה בסוף, שכן הבכי מסתיים ברגע שמקנחים את האף במרץ. כדי לבכות, כוון את דמיונך אל עצמך, ואם אינך מסוגל לכך, משם שדבק בך ההרגל להאמין בעולם החיצון, חשוב על ברווז מכוסה נמלים או על המפרצים האלה במצרי מָגִלַן שאיש לא נכנס אליהם, לעולם. עם בוא הבכי, יש לכסות בצניעות את הפנים בשתי הידיים עם הכפות מופנות פנימה. ילדים בוכים יכסו את פניהם בשרוול הסוודר, רצוי באחת מפינות החדר. המֶשֶך הממוצע של בכי, שלוש דקות.
חוליו קורטאסר, הוראות לבכי | מתוך “שמיים אחרים”, הוצאת הקיבוץ המאוחד
(במקור מתוך ‘סיפורי קרונופּיוס ופָמַס’, 1962)
תרגום מספרדית: טל ניצן
