ערב אחד נרדמתי על אדמה מכוסה בעשב רך ומלטף. הריחות והקולות סביבי נדמו לי מוכרים, זה היה מוזר ומסקרן, אבל העייפות הכריעה אותי והחלטתי שאחקור את התחושה הזו באור יום.
בבוקר מצאתי את עצמי ביער בו נפקחו עיניי לראשונה.
אותם עצים, אותה צמחיה, אותן קולות של ציפורים. הכל מוכר וזר כל כך.
בין ציוצי הציפורים ושכשוך המים בנחל מתערבבים קולות נוספים, וכשאני מתקרבת קצת אני רואה אותו, היינו כגוף אחד, חקרנו וגילינו אחד את השניה כשעינינו עוד היו עצומות. היינו רק שנינו בעולם החדש והמרתק אליו נולדנו, שלובים זה בזו, אחוזים זה בזו.
ברחתי ממנו, וכעת אני מסתתרת מאחורי שיח גבוה, עוקבת אחרי התנועות המוכרות שלו והבטן מתכווצת. פעם אדע לקרוא לזה געגוע.
אחריו הולכת אישה, שער ארוך ובהיר מכסה את רוב גופה. לידה אישה קטנה, אותו שיער ארוך ובהיר מכסה את גופה.
אני לא מבינה מה אני רואה שם, מי זו האישה הגדולה ומי זו האישה הקטנה.
אני מפנה אליהם את הגב ורצה אל תוך היער, נחיל של דבורים מזמזמות מלווה אותי.