היה בהחלט שווה לנהוג את כל הדרך לחיפה (אבל בפעם הבאה זה כבר יהיה ברכבת, נגמרה לי הסבלנות לפקקים) לביקור במוזיאון, גם בזכות האמנות הטובה שראיתי שם וגם בזכות החברה.
כל כך אהבתי את העבודות של שני אמני וידיאו, הייתי חייבת לכתוב עליהם כמה מילים, וגם לשתף, כי למה לי לשמור את כל היופי הזה לעצמי.
כתבתי יופי ואכן יפה, אבל עצוב ומייאש. וכשזה עשוי היטב, זה נוגע יותר.
שאלתי את חברי היקר, מתי יבינו שמלחמות זה דבר מיותר? הוא ענה שאני נאיבית, ואני אומרת, אני יכולה לחלום
You may say I’m a dreamer
But I’m not the only one
I hope someday you’ll join us
And the world will live as one
John Lennon, Imagine
בעבודה המבט האמן וולקן קזלטונץ‘ מצלם א.נשים עומדים בחזית בתיהם המיועדים להריסה ו/או מה שנותר מהבתים לאחר ההריסה. נשים וגברים, ילדים וילדות עומדים מול המצלמה של קזלטונץ’, שמצלם אותם בוידיאו בהילוך איטי ולא בסטילס.
העבודה שלו מזכירה את עבודתו של אוגוסט זנדר ומספר צילומים שלו (נפלאים!) מוצבים באותו חלל.
קומה שלמה מוקדשת לעבודתו אדריאן פאצי, כל אחת מהן עוסקת בהיבט אחר של העצב, ההרס, כאבי הלב שמותירות אחריהן מלחמות: מילים שבורות שמציג חמישה פליטים סורים; לידי הנמען בלבד, שמציג התכתבויות בין אזרחים וחיילים איטלקים שהוצבו באלבניה במהלך מלחמת העולם השניה. שתי עבודות מכמירות לב.
ועבודה אקטואלית, העבודה הכי טובה שראיתי עד כה שעוסקת בפנדמיה, הנוודים, שמורכבת משתי עבודות וידיאו: אחת בשחור לבן מבוססת על קטעים שפאצי באזורים כפריים של אלבניה והשניה, בצבע, אותה ביים פאצי ב2021 בכפר סמוך לעיר הולדתו: תושבי הכפר צועדים לאורך כביש.
יש עוד, תבקרו במוזיאון 🙂