גיבורות

החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר

והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם

— גבריאל גרסיה מארקס

סיפור האונס הוא אחד המוכרים בתולדות המין האנושי. מספרי הסיפורים של העולם העתיק, גברים כולם, יצרו את תבניתו: האשה המופקרת, מחוּללת מתוּמתה ומכבודה ונידונה לחיים של בושה. מחלליה מוקעים לעתים, אבל גם היא עצמה מוקעת, מסומנת כפגומה. שמותיהן: דינה, תמר, נודעו לשמצה על שהיו כלי לפריקת אלימות ותאווה בלתי מרוסנת

החברה המערבית המודרנית משנה אט אט את התבנית הזו. הפמיניזם היה מחוללו הגדול של השינוי, אם גם לא היחיד. מאשימי הקרבנות מוקעים, זכותן לפרטיות, להחלמה ולכבוד מועלית על נס

ובכל זאת, מתחת לפני השטח, עדיין מרעילים אותנו שרידי הסיפור הישן. עדיין נמצאים איתנו החרפה, ההסתרה, הספק

התקשורת מספקת לנשים שנאנסו רק אות אחת ופנים מפוקסלות. שמותיהן, פניהן וסיפוריהן נותרים ספונים מאחורי דלתות סגורות, שם הן מתמודדות לבד עם החיים שאחרי האונס. הן עדיין מסתתרות, ונדמה שגם בכך הן משרתות את צרכי החברה: לא לראות. לא לדעת את הרוע החי בקרבנו

אל הנשים הללו הגיעה אליסיה שחף במבט פתוח ובידיים פרושות לרווחה. היא הציעה להן נרטיב חדש, מהפכני: סיפור של התמודדות, של אומץ, של כח

היא כנתה אותן בשם “גיבורות”. כשהן בחרו להצטלם עבורה, הן בחרו גם בכותרת הזו, ובאפשרות לספר לעצמן סיפור חדש. כשהן מיישירות מבט לעבר המצלמה שלה, כששמותיהן מתנוססים תחת התמונות, הן אומרות לחברה שאין להן עוד צורך – או סיבה – להסתתר

בצילומים הללו הן מאתגרות את כולנו להביט בעיניהן, ולראות אותן כפי שהן. ניצולות מהמלחמה הנטושה כבר אלפי שנים ברחובות האפלים ובבתים המוארים, בחדרי הילדים ובמקומות העבודה. לראות אותן כפי שהן: גיבורות

עבורן יש לסיפור הזה כח עצום לרפא ולהעניק כח. ואילו עבורנו, עבור החברה כולה, זהו שיעור הכרחי באומץ

רוני גלבפיש, מתוך קטלוג התערוכה

 ( יש ללחוץ על הלינק לקריאה) I’ll be your mirror

 טקסטים ועדויות של נפגעות ונפגעי אלימות מינית

Share