La Maga – solo exhibition

Alicia Shahaf

curator: Osnat Israely

openning event: november 14, 2013

video art installation

La Maga , is a central figure in the book of Julio Cortazar ” Rayuela ” ( 1963 ) , “ she is the woman I imagined I’d be … wandering the streets of Paris … free of social conventions … always on the move . Freedom. ” Alicia Shahaf .

The series of videos created by Alicia, is attentive to the freedom of the body movement of the dancers , most of them are not professional dancers. The dancers move in a space that allow the improvisation , not by demonstration and imitation but through  motility far away from professional dancing. Cortazar invented new words that do not exist in the spoken language , shuttling between languages and offering various reading modes to the standard . Similarly, Alicia imites the Cortazar’s creative freedom and connection to the moment . The gallery is as a laboratory . Most video works are projected without sound , except for one video – that remains with the original music that emphasizes that the contrast.

Merce Cunningham wrote “.. It’s time dancers dance on their feet instead of music ..”. He created his choreography in silence, without music and dancers were exposed to music that will accompany them on stage just before the show . In this installation creates Alicia opposite effect to that of Cunningham, but in some way, also similar. The real, according to Lacan, “is what you can not talk about it.” In the installation, the real is the physical experience and its show up when the sound is muted and body talks through dance.

If a dancer dances – which is not the same as having theories about dancing or wishing to dance or trying to dance or remembering in his body someone else’s dance – but if the dancer dances, everything is there…Our ecstasy in dance comes from the possible gift of freedom, the exhilarating moment that this exposing of the bare energy can give us. What it meant is not license but freedom.”  Merce Cunningham 1952.

לה מאגה, היא דמות מרכזית בספרו של חוליו קורטאסר קלאס” (1963), “היא האישה שדמיינתי שאהיה… משוטטת ברחובות פריזמשוחררת ממוסכמות חברתיות… כל הזמן בתנועהחופשיה.” אליסיה שחף.

בסדרת סרטי הווידיאוארט שיצרה אליסיה היא קשובה לחופש הקיים בתנועת הגוף של המשתתפיםרובם אינם רקדנים מקצועייםכאלה שאינם עסוקים באידיאל הגוף ומתמסרים לו באופן מודעהמשתתפים נעים במרחב המאפשר את האימפרוביזציהלא על ידי הדגמה וחיקוי כי אם באמצעות תנועתיות המתרחקת ממקצוענות דידקטיתבספרו ממציא קורטאסר מילים חדשות שאינן קיימות בשפה המדוברתמדלג בין לשונות ומציע אופני קריאה השונים מהרצף המקובלבאותו האופןמקיימת אליסיה את החרות הקורטאסרית לטובת החופש היצירתי והחיבור אל הרגעהגלריה משמשת כמעבדהרוב עבודות הווידיאו מוקרנות ללא סאונדלמעט יצירת וידיאוארט אחת שבה נותרה המוסיקה המקוריתבכך מדגישה אליסיה את הניגודיות.

מרס קנינגהם כתב “..הגיע הזמן שהרקדנים ירקדו על הרגליים שלהם במקום על המוסיקה..”. הוא יצר את הכוריאוגרפיות שלו בדממהבלי מוסיקה ורקדניו היו נחשפים למוסיקה שתלווה אותם על הבמה רק בחזרה הגנרלית.במיצב זה יוצרת אליסיה פעולה הפוכה לזו של קנינגהםאך בה בעת גם דומה

הממשיכך עפ לאקאן, “הוא מה שלא ניתן לדבר עליו“. במיצבהממשי הוא החוויה הגופנית הגולמית והוא מבליח כאשר הסאונד מושתק והגוף מדבר עצמו בריקוד.

If a dancer dances – which is not the same as having theories about dancing or wishing to dance or trying to dance or remembering in his body someone else’s dance – but if the dancer dances, everything is there…Our ecstasy in dance comes from the possible gift of freedom, the exhilarating moment that this exposing of the bare energy can give us. What it meant is not license but freedom.”  Merce Cunningham 1952.

Share