לפני המצאת הצילום, אי אפשר היה לדעת איך מקומות ואנשים נראים ללא הפילטר הפרשני של הציירים. הצילום הביא לעולם פיסות מהמציאות כפי שהיא. צלמים רבים עשו שימוש במדיום הצילומי כדי להביא לתודעה עוולות חברתיות, כשהם הופכים את הבלתי נראים לנראים. הבולטים שבהם – דיאן ארבוס שצילמה חולי נפש ומפגרים, לואיס היין שצילם ילדים עובדים במפעלים במטרה לעורר את המודעות הציבורית לתנאים החברתיים בקרב מעמדות הפועלים, נאן גולדין שצילמה את חבריה גוססים מאיידס, רוברט מייפלת’ורפ שצילם עירום שחור גברי

התבוננתי בצילומים, למדתי את פועלם של צלמים אלה ואחרים. ראיתי איך העבודה שלהם השפיעה על תפיסות חברתיות, איך היא עוררה שיח ציבורי סביב נושאים שלא דנו בהם קודם. צלמים אלה היוו לי מקור השראה: כך נולד הרעיון לצלם נפגעות תקיפה מינית כשהן מישירות מבט אל המצלמה. קראתי להן גיבורות

תערוכת גיבורות הוצגה לראשונה בשנת 2012 ובמהלך השנים ברחבי הארץ, ואף בכנסת. זו הייתה הפעם הראשונה שהוצגה תערוכה של נפגעות פגיעה מינית בפנים חשופות, בגודל ענק, שאי אפשר להתעלם מהן

הצגת התערוכה תרמה רבות להעלאת המודעות הציבורית והחברתית לנושא התקיפה המינית, בראש ובראשונה לנשים שהחליטו להצטלם: עם החשיפה תחושת הבושה פחתה. קולן של הגיבורות נשמע, מחזק נשים אחרות שחוששות ומתביישות ועוזר להן להשמיע גם את קולן. ראיתי איך החברה מתחילה להגיב לחשיפה, איך היא נדהמת מהיקף התופעה

שלוש שנים לאחר החשיפה הראשונה של “גיבורות” החלטתי שהגיע הזמן להשמיע גם את קולם של הגברים

במפגשים עם הגברים שהחליטו להצטלם גיליתי, שקשר השתיקה סביב פגיעה מינית בגברים כל כך חזק, הוא כמו טבעת חונקת סביב נשמתם וגופם. לבושה, לחרדה ולהשתקה, העוטפת תופעה זו, מימדים מפלצתיים

ביקשתי להפוך את היוצרות: מאובייקט שמותר לעשות בו מעשים איומים, לא אנושיים, ללא הסכמה, להפכו לסובייקט, איש יחיד ומיוחד, עם אמירה, הבעה, אישיות, שם, משפחה. חיים שלמים לחיות

הצילום הקרוב, האינטימי, מזמין את הצופה להתבונן בעיניים של כל אחד ואחד מהמצולמים, להתקרב אליהם, להכיר אותם, לשמוע את קולם

הבחירה בצילום בשחור לבן אינה מקרית. בהיעדר צבע (שהוא מאוד מושך את תשומת הלב במציאות), העין מתבוננת ביתר ריכוז בפרטים: בהבעה, במחוות הגוף, בפנים, בעיניים המתבוננות

לכן, חיפשתי מחוות גוף, מבט, דבר מה שמייחד כל אחד ואחד, שיביא את תמצית האיש אל הצילום

אין בסידרת הצילומים הזו סטריאוטיפ של גבר נפגע אלימות מינית כי אין דבר כזה, סטריאוטיפ של גבר נפגע אלימות מינית. יש אבי, אבידב, ערן, ארז, איל, חגי, ליאור, מני, מאור, מתן, מנחם, מורן, נחום, אור, אורן, רונן, טל, אורי ויואל. כל אחד ואחד מהגברים האלה ניצב בראש מורם מול העיניים שלי, מול העיניים של החברה, ואומר בקול רם – אני כאן, תסתכלו עליי

אני מודה למשפחתי האהובה, שמקשיבה ותומכת, תמיד

לערן, לא יכולתי לבקש שותף יותר טוב לדרך הלא קלה שעשינו ביחד

ואחרונים חביבים, לכל אחד ואחד מהגברים האמיצים והנפלאים שהגיעו לסטודיו ופתחו לי צוהר לנפשם

אליסיה שחף

 ( יש ללחוץ על הלינק לקריאה) I’ll be your mirror

 טקסטים ועדויות של נפגעות ונפגעי אלימות מינית

 

צילומים מפתיחת התערוכה במרכז ענב בתל אביב, 23 ליוני 2016

צילום: דור שחף

 

Share