זמנים קשים עברו על ארגנטינה בין השנים 1976-1983. אנשים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. אנשים חיו באימה, פחדו לדבר, פחדו לשמוע, פחדו להסתובב ברחובות. משטר צבאי, עוצר כללי. צנזורה חונקת.
בשנת 1984 נסעתי לשם לביקור. המצב היה כבר שונה. נבחר נשיא בבחירות דמוקרטיות. בתקשורת דיברו על ה”מלחמה המלוכלכת”, על נעדרים, על נרצחים. הסתובבתי בעיר המדהימה הזו – בואנוס איירס, ויותר מהכל הרשימו אותי הסילואטות על הקירות. היו כאלה עם שמות ומספרי תעודות זהות, כאלה שלא.
פגשתי אז חבר ילדות שעשה את צעדיו הראשונים כעיתונאי. הוא מסר לי חבילה של תמונות, שצולמו על ידי צלם עיתונות, אשר סיכן את נפשו כאשר ליווה את האמהות בצעדיהן הראשונים. אותו חבר מסר לי את הצילומים מתוך מחשבה שעדיף שאקח אותן איתי למקום בטוח כמו ישראל, כי לא ידע מה יעלה בגורלו או בגורל התמונות האלה. הוא היה עצור בכלא הרבה פעמים כי נראה “שמאלני” (עם זקן ושיער ארוך) ועדיין פחד שהאימה תחזור למדינה בדמות גנרל זה או אחר שיחליט שוב לעשות הפיכה צבאית.
היום המצב הכלכלי והפוליטי בארגנטינה רע מאוד וגם בארץ שמענו על כך רבות. להפתעתי, מעט יודעים על המלחמה המלכוכלת ועוד פחות על המאבק של האמהות. התמונות כבר הצהיבו, אבל אמהות רבות עדיין לא זכו לפגוש את הילדים שלהן, ולו בקברים שלהם.
