תערוכה זו היא ראשונה מבין סדרת תערוכות, העוקבות אחר התפתחות אמנות הווידיאו, בארץ ובעולם.
העבודות נעשו בשנות ה- 70 של המאה הקודמת והן מהוות סוג של הצבעה הסטורית על תחילת השימוש האמנותי במדיום זה.
התערוכה מעלה שאלות בקשר שבין אמנות וטלוויזיה, אמנות ותקשורת.
מספר חדרים חשוכים, מלאים במקרני טלויזיה והקרנות על הקיר. הצלילים קצת מתערבבים, יש אזניות ליד עבודות מסויימות.
אישית, ריבוי האימג’ים והצלילים קצת הלחיץ אותי: על מה להסתכל קודם? במה להתרכז? ואם אני מפספסת משהו?
הפרעות בתקשורת זה שם מצויין לתערוכה כזו. קשה מאוד לתקשר בבלגן הזה. קשה להתרכז ולדלות מתוך מבחר העבודות עבודה אחת מיוחדת, מעניינת ובולטת. בכל זאת, בחרתי להתמקד בשלוש עבודות שעניינו אותי במיוחד:
ויטו אקונצ’י שוכב על הצד, ברקע חדר מגורים כלשהו. הפנים שלו מוצמדות למסך, קרובות מרחק נגיעה. הוא מסתכל ישר לתוך המצלמה, לתוך עיניו של הצופה. הוא מעשן סיגריה, מדבר אל הצופה. הוא מדבר בקול מעט מונוטוני, עמוק, חושני, מנסה להפעיל על הצופה את קסמיו.
הוא מדבר אלי, אומר לי דברים כמו: חייב להיות מישהו שיקשיב לי שם, את/ה מקשיב לי שם. הוא יוצר סיטואציה אינטימית איתי, הצופה. הוא מדבר אלי! הוא מפתה אותי, הוא מזמין אותי, הוא יוצר איתי קשר עין, זה רק אני והוא. הוא בתוך המסך. אני בצד השני. מוקסמת. מקשיבה לו.
אנחנו מכירים? אנחנו חברים? סיטואציה משונה מאוד: מבעד למסך נוצרים יחסים. יחסים אינטימיים. אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל עלי. הוא מדבר אלי.
מוכר? כל מנחה טוק שואו יודע לעשות את זה. כל כוכב סדרת טלויזיה, מטופשת ככל שתהיה, יודע לעורר בצופה את האינטימיות הזו (ראה תגובות קיצוניות של בנות מאוהבות בבנחה מהמורדים ל”וידוי אהבתה” של רוני גלבפיש – הוא שלי, מה את נדחפת…)
גיבורים שכאלה צצים לנו כל הזמן מול העיניים, מהצד השני של המסך. אוהבים אותם, מעריצים אותם. הם שלנו. הם מדברים אלינו ישר לתוך העיניים. ישר לתוך הלב. הם יוצרים דמות וירטואלית שהיא אנושית, מוחשית, מתקשרת כל כך, עד כי לרגע אנחנו שוכחים שהם היו שם לדקות ספורות, הם בכלל דיברו אל מכונה, הם בכלל לא מכירים כל אחד מהאנשים שצופים בהם, והסיכוי שאי פעם נפגוש אותם ויהיו נחמדים וכובשים כמו שהם על המרקע – שואף לאפס.
אברהם אילת מעמיד מצלמה בחדר האוכל של קיבוץ שמיר. המצלמה מצלמת במהירות גבוהה, כך שהכל רץ שם במהירות מטורפת, מקוטעת. כמו סרט אילם מראשית הקולנוע. החברים הולכים-חוזרים, מתיישבים, אוכלים וקמים. ושוב באים אחרים, ומסדרים את המקרן כדי להקרין סרט ורואים טלויזיה ובטלויזה משדרים את הפיגוע בשדה התעופה לוד.
חדר האוכל בקיבוץ, על הפשטות וחוסר ההתרחשות שבו, הופך להיות זירת התרחשויות מעניינת, מרכזית, כאשר הוא מצולם ומוקרן על מסך הטלויזיה.
האנשים האלה, חברי הקיבוץ, שסך הכל הולכים לאכול ארוחת ערב ולצפות בסרט, הופכים להיות גיבורי המרקע, בהמוניהם (התנועה המהירה מעבירה תחושה שיש שם אלפי אנשים). כוחם של הצילום, של התנועה, של הטלויזיה.
בוקי שוורץ מציב חדר: על הקיר הימני וזה שממול לכניסה שני פסים שחורים – תוחמים ויוצרים צורה של ריש. לפני הקיר השמאלי מוצבת טלויזיה. על המסך תמונה של הקיר ממול ועליו שתי רצועות של סרט שחור מודבקות המחקות את שני הפסים שעל הקיר.
אני מטיילת בחדר – פתאום הדמות שלי- הצופה – מופיעה על מסך הטלויזיה. אני לכודה בתוך שני הפסים השחורים, תחומה על המסך, מעוותת, סגורה בתוך שני קווים שחורים.
אני מופיעה בטלוויזיה ! מצלמים אותי ! ואז עולה מחשבה אינסטינקטיבית: איך אני נראית?
אני מסתובבת בחדר, מנסה להתעלם ממה שקורה שם במסך, אבל לא יכולה: אני שם, על מסך הטלוויזיה. אמנם בתוך שני קווים שחורים. אבל אני שם !
מה זה עושה לי? איך המדיום הזה מצליח לחולל סוג של טרנספורמציה בגוף שלי, במחשבות שלי, באיך אני תופסת את עצמי (שחקנית? שדרנית?)
