רוברט מיפלת’ורפ נולד בשנת 1946. הוא למד אמנות פלסטית ובתחילת דרכו האמנותית עשה עבודות קולאז’ בהן שילב צילומים, שלקח מתוך מגזינים וספרים. כך בעצם החל לצלם,
באמצעות מצלמת פולארויד, כאשר החליט להשתמש בצילומים משלו בציוריו.
הצילומים הראשונים היו דיוקנאות עצמיים וסדרות של צילומי חברתו, הזמרת פטי סמית. עבודות אלה הוצגו כסדרות של צילומים מעובדים, במסגרות מצויירות שהיו חלק אינטגרלי מהעבודות.
מאמצע שנות ה- 70 מייפלת’ורפ התרכז בצילום נטו. הוא רכש מצלמת פלטות בפורמט גדול (שמאפשרת צילומים באיכות הגבוהה ביותר) והחל לצלם קשת רחבה מאוד של אנשים: חברים, מקורבים, אמנים, זמרים, אנשי חברה, כוכבים של סרטי פורנו וחברים בקבוצות סאדו-מאזו.
בתחילת שנות ה- 80, פנה מייפלת’ורפ לעיסוק ביופי קלאסי, מזוקק, המצטט את תולדות האמנות – היופי ההלניסטי, המושלם. הוא התרכז בצילום עירום נשי וגברי, צילומי טבע דומם עדינים להפליא, פרחים ודיוקנאות פורמליים של סלבריטיז.
© Mapplethorpe
רוברט מייפלת’ורפ מת מאיידס בשנת 1989.
רבים מצילומיו של מייפלת’ורפ עוררו סערות גדולות כאשר הוצגו במקומות שונים בעולם (כמובן שגם בארץ). כאשר נשאל על הצילומים ה”מזעזעים” שלו הוא ענה: “אני לא אוהב את המושג הזה. אני מחפש את הבלתי צפוי. אני מחפש דברים שלא ראיתי מעולם. הייתי בסיטואציה שיכולתי לצלם את התמונות האלה. הרגשתי חובה לצלם אותם”
בפרספקטיבה של כמעט עשרים שנה, יכול להיות שהתמונות הבוטות יותר של מייפלת’ורפ נראות לא כל כך “מזעזעות”. רמת החשיפה שלנו לצילומי גוף, מכל זווית אפשרית ובתקריבים שלא היו מביישים ספרי אנטומיה, היא כל כך גבוהה, שנראה לנו טבעי (האמת שלא כך, אבל זה כבר דיון אחר) שמפרסמים עושים שימוש בהצגת חלקים אינטימיים של גוף האדם (בעיקר של האישה) על מנת לקדם מכירות של מוצר זה או אחר.
ובכל זאת, מה ההבדל, למעשה, בין צילום נערת פלייבוי מפסקת רגליים, לצילום של מייפלת’ורפ בו הוא מצלם את עצמו דוחף שוט לתוך העכוז שלו?
Mapplethorpe © 
למייפלת’ורפ סגנון צילום מיוחד במינו: ה”חתימה” שלו ניכרת בכל אחד מהצילומים שלו: הפורמט הגדול שמאפשר לו איכויות צילומיות מדהימות, הידע העצום שלו בשימוש באור – שהוא כלי העבודה העיקרי של הצלם – הניקיון, המקצועיות, ההבנה המוחלטת של מהות הקומפוזיציה, ובעיקר – החושניות.
העין שלו רואה דרך הקרביים שלו. הוא רואה בכל אובייקט שמצלם אובייקט מושלם, אסטטי, חושני. וכך הוא מצלם אותו. המצלמה שלו נושמת, פועמת, חשה.
הצילומים של מייפלת’ורפ – גם אלה הבוטים ביותר – הם לא ארוטיים אלא חושניים, הם אסטטיים, מדברים באותה שפה שמדברים כל הצילומים שלו.
ההתייחסות היא תמיד אותה התייחסות אסטטית.
מייפלת’ורפ מצלם פרח עם אותו מבט אסטטי שהוא מצלם גוף עירום, מבריק ומושלם של הגברים והנשים הרבים שמייפלת’ורפ צילם במהלך השנים.
Mapplethorpe © 
גוף העבודה של מייפלת’ורפ הוא חשוב מבחינות רבות, אבל, היום, יותר מתמיד, מאפשר לנו הצצה אסטטית גם לעולם שהוא נתפס כעולם מעוות וירוד, לעולם שמדבר בקול “אחר”, שהוא לא חלק מהקונצנזוס השמרני-סטרייטי שפועל וחי לפי החוקים של העולם הנוצרי-המתחסד בו אנחנו חיים.
