לקראת ממותות הוסב סטודיו ורדה בבית בת-שבע במרכז סוזן דלל והפך ל”אולם ורדה”.
עולים בגרם המדרגות ונכנסים לתוך האולם. ואז – הפתעה: אין במה ואין שורות-שורות של כורסאות שפונים אל הבמה. יש משטח גדול באמצע האולם, בפינות שלטים: “נא לא לדרוך” ומסביב למשטח, שלוש שורות של כסאות רגילים מונחים על טריבונות.
האולם מזכיר ישיבה בזירה של קרקס או איצטדיון קטן מימדים, כאשר הצופים מביטים הן ברקדנים אבל גם בצופים שיושבים מולם.
בשורות הראשונות שמונה כסאות עם שלט “שמור”. הכסאות האלה הם חלק מה”במה”: הרקדנים מתיישבים עליהם לסירוגין, הופכים להיות חלק מהקהל, כאשר רקדנים (או רקדן אחד) אחרים רוקדים על המשטח.
כמו בטקסים קדומים או ריקודי עם: אחד או שניים מציגים במרכז הזירה, האחרים עומדים/יושבים במעגל ומוחאים כפיים.
רגעים ארוכים הרקדנים רוקדים בשקט מוחלט, רק נשימתם נשמעת, לעיתים מוזיקה חזקה מתפרצת ולעיתים רק צלילים אחדים בוקעים משום מקום.
אין תפאורה (חוץ מהאנשים שיושבים מסביב למשטח) יש תאורה לבנה שבוקעת מהתקרה ולא משתנה, המוזיקה פשוט מתנגנת, כאשר היא מתנגנת, אבל לא רואים מי מפעיל אותה.
הרקדנים יוצרים קשר עין עם הקהל, לכמה רגעים הולכים מסביב למשטח, במקביל לקהל, נעמדים מול צופה אקראי ומביטים בעיניו, ואף לוחצים את ידיו. לרגעים ספורים אין “אנחנו” (הרקדנים המציגים) ו”אתם” (הצופים). נוצר סוג של אינטימיות, דיאלוג בין שני הצדדים.
הרבה רגש יש ביצירה הזו. הרבה יחסים קוטביים, מתנגדים זה לזה (אך גם משלימים זה את זה) בריאה ומוות, תנועה מהירה מול תנועה איטית מלאת מתח ומעוררת ציפיה, ישן וחדש, עדינות ואלימות, אחידות ופיזור.
מיניות עדינה, כוחנות, יחסים נשים-גברים, היופי המדהים של תנועות הגוף המפוסל.
במהלך הצפייה ביצירה מתעוררות שאלות רבות בהקשרים של המתח שבין המחול ה”מסורתי” לבין המחול העכשווי; מי הצופה ומי הנצפה, עד כמה המעורבות של הקהל משפיעה על מהלך היצירה ובאיזה אופן. וגם – השקט מול הרעש, המוזיקה מול הצלילים חסרי המשמעות, ההיסחפות הנפשית לתוך הנאה הצרופה מול החיפוש אחר סיפור עם נרטיב בעל משמעות קוהרנטית.
הבחירה בשם ממותות בטח לא אקראית. מעורר אסוסיאציות לעתיק, נכחד, ראשוני, אך גם ענק, כוחני. וגם: כלל עולמי, לא מזוהה עם מקום אחד. כמו הרקדנים שבהרכב, שבאים מכל קצוות העולם.
“ממותות עבורי היא חקר אפשרויות חדשות של תנועה, של מבנה, ארגון, תזמון, מתח, יחסים בין קהל לאמנים המבצעים, הומור, הישנות, ממדים, וירטואוזיות, דממה, התפתחות רגשית, מיניות, איטיות, אחידות, מהירות, הזדהות, אלתור, הגזמה, לשון המעטה, מקומות בהם לא הייתי עד עתה”.
אוהד נהרין, מנהל אמנותי של להקת בת שבע.
