למה אנשים עוסקים באמנות?
לאנשים שונים סיבות שונות: אינטלקטואליות, אמוציונליות, פוליטיות, כלכליות. כל אמן ודרכו הוא. כל אמן והצורך שלו. כל אמן והאמירה שלו.
אמן לא פועל בתוך וואקום: הוא יודע מה קורה ומה קרה בשדה האמנות, הוא לומד לשפר, לחדד ולזקק את דרכי הביטוי שלו. אמן לומד גם את השיח התאורטי שעומד מאחורי מעשי האמנות בעבר ובהווה. אמן בוחר להתייחס או לא למידע שהוא רוכש באמצעות לימודים אקדמאיים, במסגרות אחרות או בלימודים אוטודידקטיים.
אמנים עובדים קודם כל באינטראקציה עם עצמם, ועם הסביבה המיידית בה חיים: החיפוש העצמי אחרי זהות אישית ולאומית, התמודדות עם זכרונות, פחדים, טראומות, תאוריות פילוסופיות וגישות אמנותיות שונות. (רשימה חלקית בלבד)
אמן הוא תמיד תלוי-סביבה. אמן צריך קהל להציג בפניו את העבודה שלו כחלק מהתהליך היצירתי שלו וכחלק מהגדרתו את עצמו כאמן.
כאשר אמן יוצר, לרוב, צרכיו השונים דורשים סוג של אינטראקציה עם הסביבה, אינטראקציה שמתורגמת לתהליך של היצירה: יצירה, פרסום היצירה, קבלת תגובה מהסביבה – שמעוררת שיח תרבותי, אסטטי, פוליטי על היצירה, על התכנים, על הצורה, על האיכויות.
תגובות הסביבה חוזרות ליוצר ויוצרות אינטראקציה חדשה איתו: מעוררת שאלות, תהיות, מעודדת או פוסלת. תהליך מעגלי שנקודת ההתחלה היא תמיד האדם שעומד מאחורי היצירה.
צורות הביטוי האמנותי רבות ואני רוצה להתייחס לסוג מסויים של דרכי ביטוי: צילום, ציור, ואמנות דיגיטלית. אני גם רוצה להתייחס לאמן שרוצה להציג את עבודתו בכדי לזכות בהכרה ובהערכה. אף מילה על פרנסה.
בשדה האמנות, כמו בכל שדה תרבותי אחר, ישנם שומרי סף: אנשים שקובעים את הטעם, את המגמות, מה מותר, מה כדאי, מה ראוי להיות מוצג ברבים.
כדי להגיע לקהל, האמן צריך לעבור דרך שומרי הסף האלה: אוצרים במוזיאונים ובגלריות. אנשים מלומדים וטובים, שמעבר לאישיות שלהם, נטיות ליבם ואמונותיהם ,מתוקף תפקידם ומכורח המציאות גם צריכים להתפרנס, להביא קבלות והצלחות, ומכיוון שכך – השיקולים שלהם לא יכולים להתייחס רק לאמנות נטו.
במציאות החברתית-כלכלית-פוליטית בה אנחנו חיים, מעטים הם המשוגעים-לדבר שטורחים לבקר בגלריות, הביקור במוזיאונים עולה כסף.
האופציה להציג עבודות אמנות גם ברשת היא אלטרנטיבה טובה, מפוקחת, מתאימה לקצב החיים שלנו, מיידית, נגישה לעוסקים בתחומי אמנות אלה (כאמור: צילום, ציור, אמנות דיגיטלית). אני מציעה אלטרנטיבה זו כצורה מקבילה של תצוגה שתקבל יחס דומה ברמת חשיבות לתצוגה מוזיאלית: מערכת מקבילה של אוצרים, מבקרים, פרסומים באותם ערוצים וכו’, או קונסטלציה אחרת שנובעת מהמאפיינים המיוחדים של העבודה מול הרשת.
ההתייחסות לחלל הוירטואלי כעוד חלל מוזיאלי תקני לתצוגת עבודות.
אם נתרכז רק בארץ, רבים מתושבי המדינה מחוברים לאינטרנט (על פי סקר TGI, הנכון למחצית השנייה של 2002, ל-75 אחוז מהיהודים תושבי ישראל בני 18 ומעלה גישה לאינטרנט בעבודה או בבית).
[סביר להניח שמספר רב יותר של אנשים יראו עבודות שמוצגות ברשת מאשר בחללים לא וירטואליים, ברור שהקהל הפוטנציאלי יכול להיות כל תושבי כדור הארץ המחוברים לרשת]
בנוסף, האפשרות לתגובה מיידית ובלתי אמצעית היא טמונה ביכולות האינהרנטיות של הרשת: הצופה בקלות יכול לדבר עם האמן, יכול להגיב לו, לשאול שאלות, לעורר דיונים עם צופים אחרים.
כדי לבנות גוף עבודה אמנותי שראוי לו להיות מוצג, על היוצר להתייעץ ולעבוד עם אותם אנשים איתם היה מתייעץ ועובד במקרה והיה מציג את עבודותו בחלל לא וירטואלי. ההתייחסות צריכה להיות בדיוק אותה התייחסות רצינית, שקולה ועניינית.
השיקולים הטכניים שונים כמובן. בגלל זה זה לא מתאים לכל סוג של עבודה אמנותית. קשה מאוד, לדוגמה, להעריך את עוצמתו של פסל ענק כאשר מביטים בצילום קטן על המסך.
אבל, השיקולים האמנותיים הם אותם השיקולים.
