במוזיאון רמת גן מוצגת תערוכה רבת משתתפים של זוכי מלגת שרת לאמנים צעירים.
האמת, צריך להגיע לשם מספר פעמים כדי לראות את כל העבודות בתשומת לב הראויה לעבודת אמנות.
מגיע לכל בן אדם שמציג, ולא משנה מה דעתו של הצופה על העבודה, שהמבקר יקדיש כמה דקות מזמנו, להביט בעבודה.
בהתחשב במספר הרב של המציגים, העבודות מוצגות בחכמה, יש מקום לכל אחת ואחת, עם כל הכבוד המגיע להן.
טענה אחת [גדולה] יש לי למי שאצר את התערוכה: להרבה מאוד עבודות השם “ללא כותרת”. הרבה אמנים קוראים כך לעבודות שלהם, אבל, למה אי אפשרת ללוות את העבודה בטקסט הסבר, כמה שורות היו מספיקות. של האוצר או של האמן. אולי כך אפשר היה להבין טיפה יותר את כוונות האמנים. גם לכאלה שעדיין לא סיימו את הדוקטורט שלהם בתולדות האמנות עם התמחות באמנות עכשווית.
בחרתי להתמקד בעבודה אחת, שמאוד הרשימה אותי: עבודה בשם “שולחן ערוך” של הילה עמרם.
בכניסה לאחד האולמות – הפתעה: שולחן ארוך ערוך לסעודה. עם כיסוי לבן, כסאות עץ משני צידי השולחן.
על השולחן – צלחות, כוסות, אגרטלים. מרחוק זה נראה כמו שולחן חגיגי בהמתנה לאורחים.
כאשר מתקרבים – מתחילים לגלות עולם ומלואו: צלחות מעוטרות בפרחים עדינים מודבקות לשולחן. השולחן מחולק אזורים-אזורים. כל אזור – עולם ומלואו: במרכז השולחן עיגול כחול, מין אקוואריום קטן עם שני דגיגים. מתחת למים, דמות של אישה. מדי פעם היא זזה. או שהתנועה של הדגים היא זו שמזיזה אותה.
אי קטן של מים גועשים, חריצים-חרכים דרכם מציצים אל תוך עולמות שבתוך בתים, גייזרים משפריצים מים, אדים עולים מתוך המים, הר קטן נישא מעל בריכה, דשא מתפרץ מתוך גביעי יין.
תחושה של הצצה – השתתפות בתוך מספר עולמות. מקומות שמוכרים אבל לא בדיוק מזוהים, מקומות שיכולים להיות בכל אזור, בכל מדינה, בכל פינה. אבל הם לא מזוהים עם מקום מוגדר.
מין מאקט של העולם: יש בו מים ושלג ודשא והרים וצמחיה ודגים ומטבחים ואנשים ישנים מתחת למים ופינות שיזוף עם שמפניה ומכונות.
רק אנשים לא היו שם.
וזה נורא העציב אותי.
עולם מלא באפשרויות, טבעיות וכאלה שיצר האדם. אבל האנשים אינם.
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
){kind=link}
