כל יום אני מקבלת מספר לא מבוטל של זבל לתיבת הדואר שלי, כמו כולנו.
לא יודעת מי צילם את התמונות האלה, וגם לא בדיוק איפה, אם כי לפי תווי הפנים והכיתוב על השלט אפשר לנחש פחות או יותר. והאמת, לא ממש משנה.
אין לי דברי חכמה להגיד עליהן.
אני יודעת שיש עוני ועוולות ועצב בעולם. רחוק מאיתנו וגם קרוב אלינו.
ובכל זאת: עצוב כל כך. והרגשה של חוסר אונים.
מה אני הקטנה יכולה לעשות חוץ מלהעלות אותן לכאן?
כלום.
* * *
נזכרתי בספר מדהים שקראתי לפני הרבה שנים, של ז’ורז’ אמדו. שמו, בתרגום חופשי מאוד מפורטוגזית: האדונים של החול. סיפור על כנופיות ילדים בבאיה, ברזיל. ילדים של אף אחד, שחיים ברחוב, בחופי הים ומנסים לשרוד. ראיתי אותם, ילדים חסרי בית, חסרי משפחה שמסתובבים ברחובות, בחופים המדהימים של ריו, ברחובות המלוקקים של בואנוס איירס, ברחובות המטונפים של לה פז. כאלה ששורדים והרבה כאלה שלא.
כאלה שמנסים למכור שטויות, רק להביא כמה אגורות הביתה, אם יש כזה בכלל. כאלה שנעמדים ליד השולחן במסעדה ומבקשים פרוסת לחם.
