איזו עיר, ברסלונה…
ארבעה ימים בהחלט לא הספיקו, הרבה מה לספר והרבה מה להראות.
זה יהיה בהמשכים. זה הראשון.
עיר תוססת, אבל לא עצבנית. יפה ואסטטית, גדושה בבניינים יפים-יפים, אנשים לבושים בתשומת לב. בתי קפה ומסעדות בכל פינה, אוכל כל כך טעים ומגוון. והשפה המיוחדת הזו, קטאלנית, שפה שהיא ערבוב של ספרדית-לטינית-צרפתית. מתנגנת, חזקה, נעימה לאוזן.
והים והנמל, והבריזה שמגיעה מהים ומקלה על החום הלא-צנוע, כמעט חום תל אביבי. ואולי מה שעושה את החום ליותר נסבל זה המדרכות הרחבות, העצים הגבוהים והירוקים, האנשים שלא ממהרים ולא נתקלים בך, שלא נצמדים אלייך ומזיעים עלייך. או עצם היותך תייר נטול דאגות מקומיות.
צילום: דור שחף |
עיר עשירה אבל לא מנקרת עיניים. וכמו בכל עיר גדולה, מצד אחד – מכוניות חדישות ומבריקות, חנויות יוקרתיות; ומצד שני – קבצנים, אנשים מעוותים ונכים שהטבע התאכזר אליהם.
בשבילי, לנסוע לספרד זה כמו להיכנס לתוך מכונת זמן: כל כך מזכירה לי את עיר הולדתי היפה לא פחות: העצים לאורך השדרות, הבניינים היפים, הדודות המבוגרות שעולות לאוטובוס לבושות חליפות בצבעים בהירים, כיאה לעונת הקיץ, עם עגילים ושרשרת תואמים, צבע הנעליים מתאים לצבע התיק שתלוי מהיד, מניפה ביד השניה.
השוק הסגור, מחולק לפי אזורים: דוכני הנקניקים ודוכני הגבינות ודוכני הירקות ודוכני הפירות והמיצים והדגים ופרות הים והבשר והלחם ומה לא.
וחנויות הספרים הגדולות ומלאות כל טוב. בתי הקפה אפופי עשן, שם אפשר לשבת שעות ליד שולחן קטן על כוס קפה וסנדוויץ מאוד לא כשר. ובבתי הקפה, מלצרים מקצועיים מגישים לך בחיוך, בלי לחץ. הם לא מצפים לטיפ, יש להם משכורת מכובדת.
