בברסלונה ראיתי שתי תערוכות מופלאות בחינם (?!) – אחת של קנדינסקי, באחד מהבניינים של גאודי, שהוא אתר “עליה לרגל” – La Pedrera, והשניה של ספנסר טוניק.
כשביקרתי בתערוכה של קנדינסקי הרגשתי דחף בלתי נשלט להוריד 2-3 תמונות מהקיר ולקחת אותן איתי הביתה: המוזיקה שמתנגנת מהציורים שלו, התחושות השונות שהוא מצליח לעורר, הכתמים המעטים שאומרים כל כך הרבה: המבט נודד מהציור אל תוך הנפש, וחזרה אל הציור.
לפני כמה שבועות כתבתי כאן על ספנסר טוניק, צלם שנודד בעולם ומצלם קבוצות אנשים בערום. זה היה כאשר טוניק ביקר בברסלונה. ועכשיו ראיתי את העבודות שלו, פנים אל פנים. וגם סרט המתעד את הצילומים שהוא עשה בבואנוס איירס.
ראיתי הרבה עבודות של טוניק מודפסות וגם על הרשת, אבל, כמו כל יצירה, אי אפשר להשוות בין הדבר האמיתי והספר או צג המחשב.
רוב התמונות גדולות, אפשר להבחין בהרבה יותר פרטים באנשים, להסתכל להם בעיניים, לראות את הכפלים ונקודות החן.
האמת, צילום טוב מרגש אותי. מאוד. וכמה מהצילומים של טוניק הם ממש-ממש טובים. מרגשים. כל ההמון הזה, שהופך לחומר בידי הצלם, נענה לרצון שלו. הוא מפסל במרחב בעזרת גוף האדם. קומפוזיציה אנושית.
ומול כל צילום שאלתי את עצמי: מה יש באיש הזה, שכל כך הרבה אנשים באים, מורידים את הבגדים שלהם ומשתפים פעולה. מצטלמים !! הרי כצלמת, אני כל פעם ניצבת מול חרדות האנשים שאני רוצה/מתבקשת לצלם.
רולאן בארת, פילוסוף שכתב, בין היתר, ספר מקסים בשם “מחשבות על הצילום” טוען, שזוהי חרדת מוות. הרי כאשר בן אדם מצטלם – רגע אחד בחיים שלו, רגע אחד וייחודי שלא יחזור לעולם, מוקפא על הסרט. והוא יישאר שם תמיד, גם כשהאדם בשר ודם לא יהיה יותר בין החיים.
אז לאן טוניק לוקח את החרדה הזו ?
בסרט שמתעד את הצילום בבואנוס איירס רואים את האנשים מתפשטים במקום הכי מרכזי בעיר, רצים ברחובות ערומים ומאושרים, מצייתים להוראות המפיקים. הם מביטים למצלמה בעיניים, אם הם מתבקשים לעשות זאת. אין מבוכה, אין חרדה. אולי רק הצורך הזה בהנצחה, ברגע המיוחד הזה בו הם הופכים להיות חלק מיצירת אמנות.
ביקרתי גם במוזיאון לאמנות עכשווית, שם התרשמתי 
במיוחד מצלם בשם Hans Peter Feldmann, אותו לא הכרתי ועליו יהיה לא עוד מה להגיד. יש לו תערוכה בשם “מאה שנים”, בה הוא מציג 100 צילומים של אנשים שונים, מגיל אפס עד מאה. בתוך מרחב המחייה שלהם, בבתים, בחצרות, ליד המכונית.
השנים חולפות על פניהם של גברים, נשים וילדים. הזמן מותיר אותותיו, משנה את החזות של משפחת האדם.
הלכתי קילומטרים ברגל, לא מפסיקה להנות לרגע מהיופי שעטף אותי מכל עבר. המודעות לאסטטיקה בכל כל כך חזקה וניכרת בכל פינה, בכל חלון ראווה, בכל מנה שמגישים בבארים הכי פשוטים. אולי זה החיבור לשורשים, לנופי הילדות. אני די בטוחה שלא רק.
לא רוצה לסכם כי לא רוצה להפסיק לחיות את החוויה הזו. אבל, אסיים בהערה מאוד חשובה: בברסלונה מדברים קטאלנית, השלטים בקטאלנית, השמות של המנות במסעדות בקטאלנית. אז אם מישהו מהקוראים את הרשימה הזו מתכנן לנסוע לשם ולא יודע קטאלנית, אני מתנדבת ללוות אותו/ה. לא בשבילי. כדי שלא תלכו שם לאיבוד, בג’ונגל הקטאלוני.
