אתמול הזמנתי כרטיסים. עוד אין תאריכים סופיים של יציאה וחזרה.
רשימת המתנה, אבל יהיה בסדר.
הבחורה במשרד נסיעות רשמה את השמות שלנו. בדקתי שהאיות נכון, שאין טעויות.
אף על פי – ואולי בגלל – שכל יקירי הקרובים ביותר הם דיסלקטים, קשה לי לראות טעויות כתיב.
אז ביקשתי ממנה לוודא שוב שהשמות כתובים נכון.
אבל העיקר – הזמנתי כרטיסים.
שלושה שבועות נהיה שם.
מאז החלטנו על הנסיעה הזו, בכל פעם שאני חושבת על זה, הבטן שלי מקפצת.
עשרים שנה לא הייתי שם.
אני עוצמת עיניים ושומעת את הרעש, מריחה את הריח, רואה את הרחובות היפים, בתי הקפה, המדשאות של הפארק הענק.
מרגישה את הקור בבוקר מוקדם בדרך לבית הספר (לא הרשו לנו לבוא במכנסיים, רק חצאית), נזכרת בסערות הפתאומיות באמצע הקיץ, ואני הרי שונאת לסחוב מטריות, בחופשות הארוכות בים עם ההורים, עם חברים, בקיוסק שבקצה הרחוב שלי, אליו רצתי כל יום חמישי לקנות את עיתון הילדים האהוב עלי.
איך אדמה יכולה לרגש אותי כל כך, אני שואלת.
הרי יש שם את אותם השמיים (אבל לא).
חבר וחברה אני אפגוש. מסקרן אותי ומפחיד אותי לראות אותם, אחרי עשרים שנה. אנחנו באותו גיל. אני יודעת שאני אראה בפנים שלהם גם איך אני התבגרתי והשתניתי.
ובכל זאת. מה אני מתרגשת כל כך. את חיי בניתי כאן. את ילדיי ילדתי כאן.
בלילה חלמתי אחד מאותם החלומות המוחשיים האלה, שמתעוררים מהם בתחושת מציאות.
ישבתי על הקבר שלו. ניקיתי את העשבים ודיברתי איתו. כמו שאני מדברת כל הזמן. אבל אחרת. יש שם תמונה כל כך יפה שלו. איש צעיר עם עיניים מחייכות.
קראתי שוב ושוב את השם שלו על המצבה, לא קולטת, לא מאמינה. בדיוק כמו לפני 25 שנה.
לרגע לא שכחתי שהוא קבור שם, אבא שלי. לרגע לא הפסקתי להתגעגע אליו. עד אתמול לא הבנתי כמה חשוב לי לבקר בקבר שלו, לפחות פעם בעשרים שנה.
Mar del Plata, 1962 |
