בן זוגי הוא איש עסוק ומחוזר מאוד על ידי חברות גדולות ושונות. לא רק בגלל שהוא יפה, חכם ובעל מקצוע מעולה (מה שנכון). הוא יועץ (חתול קוראים לו בבית, יש על זה בדיחה מצויינת, בהזדמנות….) מחשוב.
ביום שישי בבוקר התלוותי אליו לאירוע של חברת איתורן. זה היה באוניברסיטה: אולם יפה, אוכל מצויין (ארוחת בוקר שמספיקה לכל היום, אם יש מישהו שמסוגל לדחוס את הכמויות הבלתי אפשריות שהיו שם). הופעה מצויינת ומצחיקה של יצפאן. שכנעו אותי שהחברה רצינית ומשקיעה בלקוחות שלה …
כשיצאנו משם – קפואים מהמיזוג המטורף, אך מחייכים ושבעים – נסטור (זה השם שההורים שלו נתנו לו, באמת אין לי קשר לזה …) סיפר לי סיפור די מדהים:
באחד הכנסים שהשתתף פגש מישהו, שראה בהזדמנויות רבות בתערוכות, כנסים, ימי עיון ואירועים של חברות שונות. מישהו שיצא לו לעבוד מולו לפני שנתיים-שלוש.
נסטור חשב שכדאי לתת לאיש כרטיס ביקור, מי יודע, אולי בחברה הזו צריכים יועץ. הבן אדם לא נח לרגע. (בצדק, כשעובדים על פרוייקטים צריך להיות “עם היד על הדופק” ולחפש כל הזמן חדשים).
נסטור ניגש אל האיש, דרש בשלומו ושאל אותו אם הוא עדיין באותו תפקיד בחברה ההיא, או עושה משהו אחר. מה רבה הייתה הפתעתו כאשר האיש ענה לו: כבר מזמן אני לא עובד שם, למעשה אני מובטל למעלה משנה. אני נמצא כאן עם קבוצה של אנשים במצב דומה, שמבקרים כל פעם בכנס או יום עיון אחר.
במקום לשבת בבית ולהשתגע כי לא מוצאים עבודה; מבלים קצת, פוגשים אנשים, אוכלים טוב (באירועים של חברות היי טק האוכל מצויין, בדרך כלל) וחוזרים הביתה.
נהייה לי נורא עצוב. חשבתי, הנה אחד שבמקום לפשפש בפחי האשפה ברחוב מחפש היכן לאכול בחינם.
