23 ימים מזוקקים של ריגושים, חוויות, בכי וצחוק.
לא טיול ככל הטיולים. עשרים שנה עברו להן מאז התהלכתי ברחובות בואנוס איירס, עיר הולדתי. העיר בה חייתי כמעט עשרים שנה. שם למדתי לדבר, ללכת, לאהוב. שם קברתי את אבא שלי.
הימים הראשונים היו קצת מוזרים. לא קלטתי. תוך יומיים-שלושה השפה והמבטא חזרו אליי.
יחד איתם, הריחות, שמות הרחובות, המקומות המוכרים. ישנים-חדשים.
הרגליים כאילו זוכרות, מזכירות לראש שצריך להסתכל על המדרכה כשהולכים, מלא בלטות שבורות וחרא של כלבים שאף אחד לא טורח לנקות.
וריחות האביב … בכל פינת רחוב קיוסק שהוא חנות פרחים קטנה, עמוס יסמינים שמנים שמפזרים לכל עבר את הריח המתוק והמרגש הזה.
הייתי תיירת בעיר בה נולדתי. עיר מדהימה, יפה, ענקית. תוססת כל כך. נכנסתי לחנויות הספרים עמוסות בספרים משומשים, במחירים מצחיקים. שנים רבות של דיכוי מחשבתי נותנות את אותותיהן: פילוסופיה, פוליטיקה, אמנויות. כמו רוצים לבלוע הכל בבת אחת.
מסורת חזקה של חוויה תרבותית יש בעיר הזו: מיטב ההופעות בתאטרונים הגדולים מוצגות בחינם, בימי רביעי אפשר לראות שם סרט בחצי מחיר. הופעות בכל פינת רחוב, אנשים שרים ורוקדים, כובע מונח לידם, תתרום כמה שאתה יכול או חושב שמגיע לכישורים של המציגים.
והעוני הנוראי הזה. ילדים קטנים מתחננים למטבע, שיוכלו לקנות פרוסת לחם.
אני עדיין קצת מטושטשת מהטיסה האינסופית, המייגעת.
רק רציתי להגיד שחזרתי.
יש לי כ- 400 תמונות שמחכות למיונים ויומן מסע שאעלה כאן בהמשכים.
בינתיים, צילום אחד מייצג במקצת.
זו הייתה הופעת רחוב – אינדיאנים שרים ורוקדים לצלילי ה”בומבו” (תוף) שמנגן ה”גאוצ’ו” (כינוי לאלה שנולדו בארגנטינה, מגדלי הבקר) בבגדים מסורתיים. אנשים שמחים שצפו במופע שלשלו מטבעות לתוך הכובע שהעביר ביניהם מישהו מהלהקה.
זה קרה בשכונה הכי “פורטניה” (פורטניו פרושו איש הנמל, כך מכנים את מי שנולד – כמוני – בעיר הבירה [קפיטל] של ארגנטינה): “לה בוקה”.
