20.12.2003
אור ראשון. שמיים סגולים-כחולים מצטיירים בחלונות הקטנטנים של המטוס.
סיוט מתמשך, הטיסה הזו. שלוש שעות באוטובוס רועש וגועש מתל אביב לרומא. מזלי הטוב הושיב אותי ליד השרותים, שניים ל- 180 איש שהעבירו את הזמן בשתייה, אכילה, עמידה בתור לשרותים וחוזר חלילה.
המתנה של שעתיים בשדה ברומא (אסור לעשן שם, אפילו לא בכלוב שקוף ומלא עשן כמו זה שבבן גוריון …)
אני מקשיבה לשיחה בין שתי זקנות איטלקיות, אחת נוסעת לבקר את אחותה בארגנטינה, השנייה את בנה. לידן עמדה אישה ארגנטינאית, שסיפרה לבחורה צעירה על הנכדים שלה שחיים בישראל, ועל הביקור שהיא עושה כעת בארגנטינה, שם גרה בתה, עם עוד שני נכדים.
אנשים שנודדים – הלב במקום אחד, הרגליים במקום אחר. מעברים שיש בהם מימד חווייתי, אך גם ובעיקר קורע.
לב חצוי לשני חלקים כמעט שווים.
פיסת חיים ממוסגרת, מחכה לי שם.
עוד מעט.
עלינו למטוס, התיישבנו, הסתדרנו. וחיכינו. וחיכינו. לאחר שעה וחצי הואיל קברניט המטוס להודיע שיש ערפל בפיומיצ’ינו, או-טו-טו מתפוגג ואז יאשרו לנו להמריא. האו-טו-טו הגיע אחרי שעה וחצי נוספת.
שמונה שעות אנחנו מעופפים לנו בציפור הענקית הזו. מנסה לקרוא, בוהה קצת במסך הקטן, מחפשת משהו אכיל במגש שהביאו לי. אין מצב שאצליח לישון. מנסה תנוחות ישיבה שונות. אפילו לקטנה כמוני אין מספיק מקום לרגליים.
שמונה שעות טיסה מאחורינו. עוד חמש שעות אנחנו נוחתים בבואנוס איירס. אני מנסה לארגן את הראש שלי, להיות צלולה. קצת קשה בנסיבות האלה: הרעש הבלתי פוסק של המנועים, היובש המחניק הזה במטוס. וכיסי האוויר. שבו, תהדקו את חגורות הבטיחות, יש טורבולנצה, אומרים בכריזה, הדיילים פוסעים הלוך ושוב בצעדים בטוחים במסדרונות הארוכים.
ההתרגשות הזו שהופכת לי את הקיבה. אני מרגישה את הלב פועם לי בתוך הגרון, מנסה למצוא דרכו החוצה.
עוד מעט, תהיי ערנית. תתייחסי לזה כאל עוד יום שמתחיל. עשרים שנה הם זמן כל כך ארוך, כל כך הרבה קרה בעשרים השנים האלה. לי, לעיר הזאת, לאנשים שאראה שם.
נו, שנגיע כבר.
