4.12.2003
תכננו להגיע היום לבית הקברות.
העיניים מתמלאות דמעות כשאני מדמיינת את עצמי מול הקבר. חוששת מהעזובה שאמצא, לא רוצה לחשוב יותר מדי על המשמעות של אבא שלי שוכב שם מתחת למצבת אבן פשוטה, עשרים אלף קילומטר מהבית שלי.
עשרים שנה לא ביקרתי בקבר, עשרים שנה ביקרתי את אבא במחשבות שלי, שיתפתי אותו בחוויות שלי, בכיתי לו ברגעים קשים.
הוא חי בתוך הנפש שלי, הוא חלק מכל תא בעור שלי.
מה כבר יוסיף לי ביקור בקבר שלו? הוא הרי לא שם. ואם אני אחשוב ולו לרגע שהוא שם, לא אוכל לעזוב לעולם את המקום הזה.
“los muertos están en cautiverio y no nos dejan salir del cementerio”
[המתים כלואים ולא נותנים לנו לצאת מבית הקברות]
אומר ז’ואן מנואל סראט, משורר וזמר ספרדי.
