לפני כשבועיים ביקרתי בארט פוקוס 2004, תערוכה שהוצגה במוזיאון אסירי המחתרות.
עבודה אחת שראיתי שם לא עוזבת אותי, לא נותנת לי מנוח.
בחדר חשוך מסך בגודל אדם, בערך.
על המסך אנשים בשורה, אחד אחרי השני, מתקרבים למסך, מביטים במשהו שמעבר, פנים עצובות, חתומות, סובלות. מתבוננים כמה שניות ומפנים את גבם למצלמה, נוגעים או מביטים בזה שבא אחריהם.
וזהו. אחד אחרי השני עושים את הדרך הזו, מתקרבים, מביטים, מאופקים, מפנים את הגב ויוצרים קשר כלשהו עם הבא בתור. וחוזר חלילה.
הכל בשקט מוחלט.
עמדתי שם ובהתחלה לא כל כך הבנתי. לאחר שלושה אנשים, פשוט הוצפתי ברגשות: לא משהו מדוייק, משהו שאפשר לקרוא לו בשם. הסיטואציה נראית מוכרת, אך לא מוגדרת. אפשר להתחבר אליה מהמקום הכי פנימי שלך, מתוך ההיסטוריה הפרטית שלך, מתוך הדברים הכי כואבים: ביקור במיטת חולה, קבורה של מישהו אהוב, תאונת דרכים, פיגוע קטלני, בן אדם שהתאבד. כל אחד והכאב הפרטי שלו.
התבוננות הוא שם העבודה. כמה קצר, כמה קולע, כמה נכון.
מתוך העבודה של ביל ויולה, “התבוננות”, ארט פוקוס 2004
