“במיצב זה חוקרת האמנית את המתח המורכב המתקיים בין הצופה לחלל ומתמקדת במערכת היחסים בין ארכיטקטורה ונרטיב. חלל הצפייה במיצב, המשלב וידיאו ושקופיות, ממקם את הצופה בתוך קיר המפריד בין ארבע דירות. הצופה, ההולך בתווך, מוצא עצמו עד לסיפור חייהן של ארבע דמויות: האחת מוצאת את מותה על ידי מפגש טראגי עם עציץ, לשנייה אסור לגעת ברצפה והיא מתקדמת על קירות דירתה, השלישית אינה חושפת את פניה מחשש שתיעל ולרביעית צללים כבדים היודעים יותר ממנה. כל אחת מן הדמויות מבוססת על סידרת רישומים שיצרה כנעני בשנתיים האחרונות. הרישומים מוצגים בחלקה האחורי של הגלריה.
לצופה מתאפשרת משאלתו הכמוסה של כל אחד – להציץ ולו לרגע לתוך המרחב האינטימי של האחר, אולם בה בעת נשללת ממנו האפשרות לראות תמונה מלאה – מרחב הצפייה הוא צר מכדי לאפשר פענוח מלא של המתרחש מעבר לקיר השקוף. הנעשה בדירות נותר אניגמטי.
כנעני מתבוננת במרכיבים הפסיכולוגיים המתקיימים בין אדם למרחב ובין אנשים שונים בתוך מרחב נתון. על ידי שינויים, שיבושים, והסטות שהיא מחוללת באלמנטים ארכיטקטוניים מוכרים (קיר, תקרה, חלון) היא משבשת את המבנה המוכר שהופך מנוכר ועוין, החללים הפיזיים הופכים מנטאליים.”
[מתוך התערוכה של עפרי כנעני ” The Black & White Theater“, בגלריה אלון שגב]
התערוכה חזקה, חודרת עמוק לתוך הראש דרך העיניים, דרך הגוף שמסייר בתוך המסדרונות של התצוגה.
הבאתי לכאן את דבריה של כנעני, בעיקר בגלל שהיא מתארת בצורה ברורה את מה שהיא מציגה. לדבריה אפשר להוסיף את הרושם שנוצר במבקר, והוא שאמרתי: חזק, חודר עמוק לתוך הראש.
הדברים שרואים ברורים יותר כאשר מסבירים אותם, וזה לא דבר של מה-בכך: הרבה תערוכות נשארות סתומות והצופה פשוט לא מבין מה האמן התכוון להגיד, אם בכלל.
מאוד מאוד אהבתי את התערוכה, בעיקר את שני המסכים הקטנים שמעבר לקיר, עם האנימציות המצויירות והמדהימות שכנעני מציגה שם.
ראיתי עבודה של כנעני לראשונה במוזיאון הרצליה, חלל שתקרתו הונמכה בלוחות פוליגל חלביים, עליהם זחלו ילדים קטנים, הלכו אנשים ועלים עפו מצד לצד. הכל מלווה בקולות של הפסיעות ורחש העלים.
חשבתי אז, שהעבודה שלה רגישה ויפה ומקורית. העבודה בגלריה אלון שגב רק חיזקה את מה שחשבתי אז.
