ביום שבת חיבל צבי מזאל, שגריר ישראל בשבדיה, במיצב “שלגיה והשגעון על האמת” של האמן הישראלי לשעבר, דרור פיילר.
ראיתי בטלויזיה את השגריר מסתובב בקור רוח מסביב לבריכה עם הנוזל האדום ומנתק את התאורה. מעשה מחושב מראש, לא פרץ זעם. הוא ידע מה הוא הולך לראות שם, החליט מראש מה הוא עושה עם האינפורמציה הזו, וביצע (הוא בעצמו אומר את זה בראיון).
השגריר טוען, ושר החוץ וראש הממשלה תומכים, שהמיצב הילל את מעשה ההתאבדות של המחבלת שהתפוצצה במסעדת מקסים בחיפה, ובמילים שלו: “ראיתי את המחבלת, מאופרת היטב, ושטה בשלווה על נהרות הדם של אחיי, של בני המשפחות שנרצחו“.
מצד שני, טוען האמן כי הוא: “קשור לארץ ומגנה בתוקף את המתאבדים, אך מבין את ההיגיון המעוקם שמביא אותם לייאוש“.
עד כאן, פחות או יותר, העובדות.
נשאלות כאן הרבה שאלות.
זו שהכי מטרידה אותי, היא בנושא חופש הביטוי. שאלה מורכבת, ובעלת שני פנים, (הרבה יותר, למעשה) שאכן יצירת אמנות יכולה להתפרש בדרכים רבות. והפירוש שנותן לה האמן הוא רק אחד מהם.
ההתנהגות של השגריר בוטה, אלימה, כיאה למדיניות הכיבוש הרומסת ולא מכבדת את הזולת.
אבל,
האבל הוא גדול, וכאן באה שאלה שמופנית לאמן (הספציפי ולאמנים בכלל): האם בשם האמנות אפשר להגיד/להציג כל דבר? גם כאשר האמירה היא לא מוסרית בעליל (תמיכה במעשי התאבדות לצורך רצח עם, לא משנה מה הסיבה, היא ללא ספק לא-מוסרית).
ההתנהגות של השגריר היא התנהגות מסוכנת, מכיוון שהיא יכולה להוות פתח להגבלה בחופש הביטוי, לצנזורה, לחבלה ביצירות אמנות מכל סוג שהוא. הרי, איש-איש ופרשנותו על מה שהוא קורא/רואה.
האמירה שהאמן מביע במיצג היא מסוכנת באותה מידה, מכיוון שהיא מבינה (שלא לומר מצדיקה, מהללת או נותנת לגיטימציה) את תגובת הפלשתינאים לכיבוש (הלא מוסרי, בהחלט) באמצעות מעשי טרור.
