מחשבות על הפורטרט

הדיוקן הוא אחד הנושאים הבעייתיים בצילום. תמיד קיים פער כלשהו בין הסובייקט המצולם לבין התוצאה על הנייר.

פורטרט מוצלח אמור לתפוס משהו במהות של הסובייקט המצולם.

בין הדיוקן הצילומי לבין הזהות האינדיבידואלית קיים קשר הסטורי. 

 

פורטרט עצמי הוא סוג של אוטוביוגרפיה. ניסיון של גילוי עצמי, חקר עצמי, הגדרה עצמית. הצילום מתבצע על ידי הצלם, באמצעות כבל שמפעיל את המצלמה או הפעלה של המצלמה על ידי שעון.

עבודתה של סינדי שרמן היא לא פורטרט עצמי במובן המסורתי.

לא כל כך ברור כמה תמונות שרמן צילמה בעצמה. היא מביימת את הצילומים, היא הדמות בצילומים, היא יוצרת את הקונצפט שמאחורי הצילום. אבל, הניאונסים של הצילום, הבחירה הטכנולוגית ומעשה הצילום עצמו, לעיתים שייכים לצלם אחר.

הצילומים של סינדי שרמן הם לא אירוניים, הם מהווים רפטיציה של סטריאוטיפים מוכרים.

העבודה של שרמן מחייבת את הצופה לעשות פעולה אינטלקטואלית ולחפש את הסמלים.

שרמן עושה שימוש בגופה שלה כמי שעושה שימוש בכיסא או כל אובייקט אחר. הגוף הוא אובייקט, הוא אמצעי להעברת מסר. בכל תמונה היא יוצרת מצב חיים, still life, שבו האישה מופיעה כפי שמופיעים בתמונות אחרות טבע דומם זה או אחר או אובייקט שאמור לייצג, לפרסם או לקדם מכירה של מוצר כלשהו.

 

סינדי שרמן נולדה בניו גרסי ב- 1954. בשנת 1977 היא הציגה צילומים שלה בניו יורק, ובאותה שנה החלה לעבוד על הסידרה “צילומי סטילס מסרטים”. במשך שנים רבות היא ביימה וצילמה את עצמה, ראשית בתחפושות של דמויות הסטוריות ואחר כך בסדרות של צילומים של מצבים קיצוניים, מבוססים על סיפורי אלימות, אחרות, מוות. בשנים האחרונות היא מצלמת חלקי גוף של בובות בסדרות גרוטסקיות, צילומים של מצבים שקשורים למיניות אלימה.

עבודותיה חוצות את הגבולות שבין המשחק הפוסטמודרני לחקר של הפורטרט העצמי.

סינדי שרמן היא צלמת, אבל לא צלמת במובן המסורתי של הצילום. היא לא רק האדם העומד מאחורי המצלמה, היא גם מציבה עצמה בפני המצלמה. היא אמנם מצלמת את עצמה, אבל הצילומים שלה הם לא אוטוביוגרפיים. היא לובשת מסכות, תלבושות, חלקים של בובות על מנת ליצור זהויות שונות.

היא מנסה לגרום לצופה למצוא משהו מעצמם בצילומיה, לא רק את דמותה שלה.

העבודה שלה חוקרת איך אנשים, ובעיקר נשים, יוצרות את היצוג של עצמן.

העבודה שלה חוקרת את תפקיד הצילום בבניית הזהות האישית של האדם, בעיקר של הנשים, ומעלה לתודעה את קשר הכוח שיוצר המבט.

 

הסידרה הראשונה של סידני שרמן, עליה החלה לעבוד בשנת 1977 – “Untitled Film Still” – היא סידרה של צילומים קטנים בשחור לבן. בסידרה זו חוקרת שרמן סטריאוטיפים נשיים בסרטים משנות החמישים והשישים במאה הקודמת.

 

העבודות מתחילת שנות ה- 80, בצבע ובפורמטים גדולים, מתרכזות בפתולוגיה ובאישה כקורבן כפי שהיא מוצגת בסרטים ובמדיה.

בסדרות שמתרכזות במסורת הדיוקן, סינדי שרמן חוקרת את הגרוטסקי של הפטרונים הדשנים, תוך שימוש בתלבושות, איפור כבד, אביזרים נוצצים.

 

 

 

בעבודותיה הצבעוניות כגון Centerfolds (1981) ו- (1983-4) Fashion, סינדי שרמן חוקרת נושאים של מציצנות ופנטזיות.

סדרות אלה מגלות תקריבים של גוף נשי מוכן ומזומן למבט הישיר והפתוח של המצלמה. מבט זה הוא מציצני וחודרני.

בסידרה Fairy Tales and Disasters מסוף שנות ה- 80, שרמן עושה שימוש בחלקי בובות, צבעים חזקים ותחושה כללית פלסטיקית, על מנת להעצים את הפיקציה שמאחורי האילוזיה.

הייצוג של הנשי:

נשים נדרשות “למות” ולברוא עצמן מחדש כיצוג של הנשיות, לפי אמות מידה תרבותיות.

ה”אני” מת בתהליך העיצוב של הגוף שצריך להיות מושלם.

הגבר “פועל”, האישה “מופיעה”. גברים מביטים בנשים. נשים מביטות על עצמן כשהמבט הגברי מביט בהן. האישה ה”מתה” הוא גוף פסיבי, מסכה שנבראת על ידי המבט הגברי.

בתרבות פטריארכלית, האישה מוצגת מתוך המבט הגברי, מבט בו מוטמעות הפנטזיות והאובססיות הגבריות, ייצוג אילם של האישה, שלא מייצרת את המשמעות של עצמה, אלא מציגה את המבט הגברי.

סינדי שרמן אומרת: בסיפורי זוועה או בסיפורי פיות, הקסם שבבמורבידי הוא דרך להיות מוכן לזוועה כמשהו שלא ניתן בכלל לתפוס. בגלל זה חשוב לה להראות את המלאכותי שבה, כי הזוועות האמיתיות של העולם כל כך עמוקות וכל כך קשה לתפוס ולהבין אותן. הרבה יותר קל לאפשר לזוועה לבלוע אותך, לשעשע אותך. אבל לזוועה השפעה פסיכולוגית חזקה, אם היא נעשית בדרך הומוריסטית.

סינדי שרמן יוצרת סביבה תיאטרלית באמצעות שימוש בתאורה דרמטית, צבעים עזים, תלבושות, העמדות.

היא משחקת על הגבול שבין פיקציה ומציאות. המצלמה, הרי, יש בכוחה לגרום לכל אחד להאמין בכל דבר. באמצעות מצלמה אפשר לספר שקרים.

רולאן בארת מדבר בספרו “מחשבות על הצילום” על הקשר ההדוק בין המוות לצילום. הצילום הוא סוג של מעבר של האובייקט מחוץ לעולם אל עולם אחר, אל תוך סוג אחר של זמן. האדם המצולם בזמן נתון הוא “מת”. כי הזמן הזה עבר, והאדם השתנה מאז רגע הצילום.

 

הגרוטסקי

הגרוטסקי מעצים את הטרנספורמציה של הגוף, אם על ידי אכילה, עשיית צרכים או מין. הגרוטסקי שבגוף עובר את גבולותיו שלו, בניגוד לגוף הקלאסי, שהוא “סגור, עדין ובלתי ניתן לחדירה”.

הדיוקן הקלאסי יוצר אידיאל של גוף האדם כמכונה אופנתית שלא יודעת הפסקות או גבולות.

 

 

הדקונסטרוקציה של הנשי

בעבודותיה האחרונות סינדי שרמן שוקדת על בניית פרופיל אסטטי ופסיכולוגי של האישה שניצבת מול בגרותה. היא מנכסת לעצמה את דמות האישה בשנות הארבעים-חמישים שלה, היא מבטאת את המעבר בצורות שנוגעות בנוסטלגי, בדקדנטיות, באירוניה, בגיחוך.

היעלמות היופי הפיזי מודגש על ידי שכבה עבה של איפור.

הנשים של שרמן מתגוררות בכל בית, מתהלכות בכל רחוב, מבטלות את הסטריאוטיפ של היופי האידאילי.

ויחד עם זה, היא מבליטה ייצוג נשי גאה, מרוצה מעצמו וגם קורא תיגר אל מול העולם.