אבודים

אבודים בטוקיו (Lost in translation, במקור) הוא סרט קטן ושקט, שעל פניו לא קורה בו הרבה.
הסרט מדבר על בדידות ועל אהבה וחיבור בין אנשים, אנשים שמחפשים את דרכם בחיים, שמחפשים דרך להיות מאושרים, להנות, לאהוב.
מעולם לא הייתי בטוקיו, אבל בסרט העדין והרגיש הזה היא מצטיירת כעיר ענקית, עם קודי התנהגות פרטיים משלה, שלזרים קשה להבין. עיר רועשת, פעילה, צבעונית מאוד. והשפה. היפנית הבלתי מובנת כל כך. שני אמריקאים נקלעים לעיר הזו, לא מבינים את השפה, לא מבינים את ההתנהלות של האנשים שחיים בה. מנסים למצוא את המקום שלהם, להבין במה מדובר.
חשבתי, איך הייתי מסתדרת לבד בעיר כזו. או בעיר אחרת. ידיעת השפה היא מכרעת, לפי דעתי, להנאה מטיול בכל מקום בעולם. כלומר, אפשר כמובן לטייל בכל מקום, גם במקומות שלא מבינים את השפה, אבל איזה משקל יש לשפה, השפה היא מרכיב כל כך חשוב בהבנת הסביבה, האנשים, היכולת לתקשר, אפילו לאכול. ברור לי שאני נהנית יותר בארצות דוברות ספרדית, אנגלית, איטלקית או פורטוגזית, כי אלה שפות שאני מבינה ומדברת. השפה עוזרת (לי) להרגיש פחות זרה, בטוחה יותר.
מאוד מאוד נהנתי מהסרט הזה, בגלל עוצמת הרגשות, בגלל שהוא קורה לאיטו, בגלל שהוא מדבר על רגשות בסיסיים כל כך: הצורך בקירבה אנושית, בחברות, בהבנה עמוקה של נפשו של האחר, שעוזרת להבין את נפשך שלך. סיטואציה שמתעצמת כאשר נמצאים לבד בעיר זרה, אבל היא קיימת בכל אדם גם כשהוא נמצא במקום מוכר ושייך לו.