נאן גולדין מגדירה את עבודתה “יומן ויזואלי”: “אלה חבריי, זו משפחתי, זו אני. אין הבדל ביני לבין מה שאני מצלמת”
גולדין רצתה שהמצלמה שלה תהפוך לחלק אינטגרלי בחייה, שתתעד באופן אובססיבי כל פרט בחייה.
ברור שהמצלמה לא יכולה לעשות זאת בעצמה. המצלמה יכולה להציע מבט חטוף על העולם, פיסות מציאות ממסוגרות, כאשר למיומנות הצלם, בחירת הפריימים, העדשה, הסרט, החדות והצבעוניות, האינטראקציה עם המצולמים, יש תפקיד מכריע ומשפיע על התוצאות.
הרי צלם לא מביא את המציאות האובייקטיבית: הוא בוחר, עושה החלטות, יש לו נקודת מבט משלו: מוסרית, שיפוטית, אטית וגם אסטטית.
גולדין מספרת סיפורים באמצעות הצילומים שלה. היא מצלמת את עצמה וחבריה, היא תמיד נוכחת בצילומים, גם אם לא תמיד פיזית. נקודת המבט קרובה, לא מתנשאת ולא מציצנית. האינטימיות שנאן גולדין יוצרת בצילומים שלה עם המצולמים שלה ועם עצמה, גורמת לצופה להרגיש שהוא המציצן ולא הצלם. לרוב, בייחוד בסוג צילום כמו של גולדין, הצלם הוא זה שממלא את תפקיד המציצן.
Nan Goldin, Self portrait in my room NY 1983
עבור גולדין הפרטי הופך ציבורי. המצולמים שלה קרובים אליה, משתפים איתה פעולה. היא משתפת פעולה עם מעשה הצילום שלה. חושפת בפני עצמה את חייה, את חבריה, את אורח החיים שלה. באופן הכי פשוט והכי ישיר. זה הסיפור שלה, חייה.
היא קוראת למצולמים בשמם, מוציאה אותם מהאנונימיות שלהם. יש להם פנים, שם, סיפור. החברים של נאן.
Nan Goldin, Greer and Robert on the bed, NYC 1982
צילום של זוג בחדר, כל אחד פונה לכיוון אחר: עיניו מביטות אל נקודה כלשהי ברצפה מחוץ לפריים, עיניה בוהות במצלמה שמולה. יד אחת שלה כמו תומכת בידה השניה, שלא תיפול. שתי מסכות מפלסטיק צעוני תלויות מעל ראשם. תחושה של הפרדה, של חוסר תקשורת, של זרות, בין שני אנשים אלה שאולי הם זוג. נאן גולדין אומרת על צילום זה: לעיתים אני חוששת שנשים וגברים הם זרים ללא תקנה אחד לשני, לא ניתנים לחיבור, כאילו היו שייכים כל אחד לפלנטה אחרת. אבל קיים צורך עז בזיווג, על אף הכל. גם כשהיחסים הם הרסניים, אנשים נשארים ביחד. זוהי תגובה ביוכימית…אהבה יכולה להיות סוג של התמכרות…אני מנסה להבין מה כל כך קשה בזיווג.
בשנת 1986 הופיע סיפרה הראשון: ‘The Ballad of Sexual Dependency’. היא מקדישה אותו ל”זכרון האמיתי של אחותי, ברברה הולי גולדין”.
נאן גולדין נולדה בוושינגטון בשנת 1953. בגיל 11 הייתה קרובה מאוד לאחותה בת ה- 18 וידעה על כמה בעיות שלה הקשורות להתנהגותה המינית. בעיות אלה כנראה דחפו אותה להתאבד תחת גלגלי רכבת. מספר ימים לאחר ההלם של ההתאבדות, גבר מבוגר ממנה פיתה את גולדין. שני האירועים האלה, שהתרחשו בסמיכות זה לזה, היו לגורמי השפעה חזקים מאוד בדרך חייה ואמנותה של גולדין. מצד אחד, הכאב הבלתי נסבל על אובדן האחות האהובה וגילוי התשוקות המיניות החזקות שלה, מצד שני.
נאן פחדה ללכת בעקבות אחותה, לכן בגיל 14 עזבה את הבית וגישת הדיכוי המיני ששררה בו. היא חיפשה את דרכה, וכך הגיעה למגורים משותפים עם עוד כשישה בני נוער שהפכו למשפחתה.
גולדין אומרת, שהעיסוק האובססיבי בתיעוד חבריה קשור למות אחותה, מתוך תחושה שהיא יכולה להחזיק אותם בחיים, את הזכרון שלהם, אם רק תצלם אותם מספיק, דבר שלא עשתה עם אחותה.
כמה משפטים, שמסבירים את עבודתה של גולדין, מתוך הספר (בתרגום חופשי למדי):
“…זה היומן שאני מאפשרת לאנשים לקרוא. היומנים הכתובים שלי הם פרטיים, הם מהווים מסמך סגור של העולם שלי ומאפשרים לי להתרחק ממנו ולנתח אותו. היומן הויזואלי שלי הוא פומבי; הוא צומח מהבסיס הסובייקטיבי שלו יחד עם ההתערבות של האנשים האחרים.
…צילומים אלה יכולים להוות הזמנה להיכנס לתוך העולם שלי, אבל הם צולמו כדי שאני אוכל לראות את האנשים שנמצאים בעולם הזה. לפעמים אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפי מישהו עד שאני מצלמת אותו. אני לא בוחרת את האנשים שאני מצלמת, אני מצלמת ישר מתוך החיים שלי.
…הרצון שלי הוא לשמר את מהות החיים של האנשים. אני רוצה להראות בדיוק איך נראה העולם שלי, בלי להאדיר אותו, בלי להפוך אותו לזוהר יותר ממה שהוא.
…כולנו מספרים סיפורים שהם גרסאות של הזכרון ששמרנו מההתרחשות המקורית.
…זכרון אמיתי הוא שילוב של צבע, ריח, סאונד ונוכחות פיזית, טעם החיים…”
Nan Goldin, Vivienne in the green dress, NYC 1980 פורטרט של אישה צעירה לבושה בשמלה ירוקה, עומדת בסמוך לחלון פתוח בחלקו. גולדין אומרת: “רגע הצילום הוא רגע של חיבור רגשי ושל בהירות עבורי. ישנה תפיסה עממית הטוענת, שהצלם הוא מציצן, האחרון שמזמינים למסיבה. אבל זוהי המסיבה שלי”
בספרה , ‘The Other Side’ שיצא לאור בשנת 1993, גולדין מתארת איך היא ראתה לראשונה, בשנת 1972 דראג קווינס ברחובות בוסטון, עקבה אחריהם וצילמה אותם במצלמת סופר 8. מספר חודשים מאוחר יותר, יצרה קשר הדוק עם מועדון דראג בבוסטון, וצילמה אותם ואת חבריהם.
באותה תקופה נאן גולדין מחליטה שהיא רוצה להיות צלמת אופנה ולהתפרסם בצילום דראג קווינס כדוגמנים עבור מגזיני אופנה כמו “ווג”. היא לומדת צילום בקורס ערב והיא מציגה לראשונה בקיימברידג’. סידרת צילומי שחור לבן זו מהווה את הבסיס לסדרות שלה ‘The Boston Years’.
Nan Goldin, The Other Side, 1972-1992
בשנת 1974 היא לומדת בבית הספר של מוזיאון האמנות בבוסטון. בתקופה זו היא עוברת מצילום בשחור לבן לצבע, מצלמת רק בעדשה 35 מ”מ (שהיא בעלת זווית רחבה) על סרטי שקופיות, מדפיסה את התמונות על “סיבכרום” שהיא הדפסת הפוזיטיב (שקופית). תהליך הדפסה זה יוצר צילומים בעלי צבעים עזים וחדים מאוד.
התמכרותה של גולדין לסמים ואלכוהול הביאו אותה בשנת 1988 לידי החלטה להתאשפז ולנסות להיגמל. במהלך האישפוז נלקחה ממנה מצלמתה, והיא לא ידעה מה לעשות עם עצמה. כשהוחזרה אליה המצלמה, היא החלה לצלם את עצמה בצורה אינטנסיבית. צילומים אלה הולידו עבודה בשם ‘All by Myself’ שהוצגה כמצגת מלווה במוזיקה.
Nan Goldin, Gilles in his hospital bed Paris 1993
הצורך של גולדין לשמר את זכרון האנשים הקרובים אליה באמצעות מעשה הצילום בא לידי ביטוי באופן מובהק בצילומים של חברים שמתו מאיידס, שעשתה בראשית שנות התשעים.
שיתוף פעולה בינה לבין הצלם היפני Nobuyoshi Araki, שגם צילם יומנים ויזואליים, הוליד את הספר ‘Tokyo Love’ בשנת 1994.
נאן גולדין חיה ועובדת בפריז ובניו יורק. בעבר היא התגוררה בלונדון, ברלין, בנגקוק וטוקיו.
Nan Goldin, Nan one month after being battered 1984
גולדין מצלמת את עצמה חבולה מאוד, חודש לאחר שחברה תקף אותה. היא עושה זאת על מנת להנציח ולא לשכוח את האירוע.
