“ברוכים הבאים.
אתם לא תשמעו כאן דברים שלא שמעתם קודם.
אתם לא תראו כאן דבר שלא ראיתם כבר קודם.
אתם לא תראו כאן דבר ממה שהייתם רואים כאן תמיד.
אתם לא תשמעו כאן דבר ממה שהייתם שומעים כאן תמיד.
אתם תשמעו את מה שבדרך-כלל ראיתם.
אתם תשמעו את מה שבדרך-כלל לא ראיתם כאן.
אולי ציפיתם למשהו.
אולי צפיתם למשהו האחר.
אתם ציפיתם לאווירה.
אתם ציפיתם לעולם אחר.
אתם לא ציפיתם לעולם אחר.
בכל אופן ציפיתם למשהו.
ייתכן שציפיתם למה שאתם שומעים כאן עכשיו.
אבל גם במקרה זה אתם ציפיתם למשהו אחר“…
פיטר הנדקה
מתוך וירוס, להקת בת שבע. צילום: גדי דגון
קיר אפור שהוא לוח לרוחב הבמה מהווה את כל התפאורה למופע המופלא הזה. מעל הקיר קריין לבוש חליפה מדבר כמעט כל הזמן. טקסט מטריד, לא מרפה, מודע לעצמו ומכריח את הצופה להיות חלק פעיל במופע.
בתחילת המופע רקדנית נעה צמוד לקיר ומציירת עליו בגיר לבן. דיאלוג בלתי פוסק בין השפה המדוברת, השפה הכתובה, הציור על הקיר, התנועה של הרקדנים, הצלילים של המוזיקה, נשימת הרקדנים, הצליל שמפיק הגיר על הלוח.
המופע של להקת בת שבע, כוריאוגרפיה של אוהד נהרין, מבוסס על המחזה של פיטר הנדקה “העלבת הקהל”.
הלבוש מינימלי, המוסיקה, שחיברו עבור המחזה חביב אללה ג’אסל וקרני פוסטל, היא ערוב של מוזיקה מזרחית חזקה וקולנית וצלילים עדינים ושקטים, ורגעים ארוכים של שקט כמעט מוחלט. יש רגעים בהם הנשימה של הרקדנים, הצלילים שהם מפיקים עם כל תנועה, הצליל שהם מפיקים מציור או כתיבה על הלוח, החיכוך של הרגליים של הרקדנים על הרצפה, הם הצלילים היחידים שנשמעים באולם. וכמובן, ההקראה של הטקסטים המטרידים, המלחיצים לעיתים. הטקסט מחזיק את הצופה כל הזמן במתח: הנה עכשיו יבקשו ממני לעשות משהו, לזוז, להשמיע קול.
הטקסט לא מאפשר לצופה להיות רק צופה. הוא שואל שאלות, דורש התערבות מתמדת של המחשבה, לא מאפשר רק להנות מהתנועה, מהצבעים, מהמוזיקה. והוא גם פוגע, מנער, מטלטל. כמו מנטרה המילים חוזרות על עצמן, סותרות את עצמן, דורשות מהצופה להיות קשוב, להיות חלק. שאלות שנשאלות על תפקיד הצופה ותפקיד המציג, האלמנט ה”בידורי” שכרוך בסוג כזה של צפיה, של מבט על גוף מתנועע בחלל הבמה, של הקשבה לסיפור המסופר.
ראיתי הרבה מופעים של הלהקה ומכולם נהנתי. אני אוהבת את השפה התנועתית של בת שבע, את הנושאים, את התפאורה, את הסאונד. אולם, את “וירוס” הכי-הכי אהבתי, כי הוא חכם, מעורר מחשבה, עוסק בנושא מעניין, לא שגרתי, פונה הן אל הרגש והן אל השכל.
שווה כל שניה. בהחלט.
