“אני מביטה סביב ואוספת את המראות. אוצרת אותם בליבי, מנסה לקחת עמי את ההרגשה, הנקייה, הצלולה, הבהירה לי כל כך.
מצלמת.”
נטלי שיקרי
לימבוס – בן יהודה 159-161, תל אביב. המקלט בגינה.
צריך להתאמץ (קצת) כדי להגיע לגלריה הזו. אבל המאמץ כדאי. למקלט מגיעים דרך גינה קטנה ומפתיעה. ריח אביב משכר עומד באוויר. רוח נעימה כזו. התקופה הכי מקסימה בשנה, לדעתי.
“לימבוס” היא גלריה לצילום בעיקר, אבל לא רק.
אהבתי את התמונות הקטנות, ללא יומרות, שתלויות על הקיר. לא יותר מדי. צילומים של סביבה מיידית ומוכרת: בית. חלון של חדר שינה. ילד מחוייך מתרוצץ על הדשא.
בתקופה האחרונה אני שואלת את עצמי הרבה שאלות לגבי איך אני אוהבת את האמנות. אם השיח האמנותי-פילוסופי-אינטלקטואלי מדבר אליי. אם אני רוצה לשחק את המשחק הזה ולדבר באותה שפה.
הטעם שלי (וברור שמדובר כאן בטעם) הולך ו”מזדקק” לפשוט, לנקי, ללא מורכב, ללא מסובך, למרגש, לנוגע. החברים הקרובים שלי אומרים, שמה שמרגש אותי ומה שאני קוראת לו “פשוט” הוא בלתי מובן ומסובך עבורם. אז זהו, שהכל יחסי. אני רואה, נושמת, קוראת (וגם קצת עושה) אמנות. כבר הרבה מאוד שנים.
ואולי אני “מבינה” יותר מאנשים שלא עוסקים באמנות.
ובכל זאת.
אני רוצה את ההנאה שבדברים הקטנים, היומיומיים, הקרובים, הישירים. את היופי, את הפשטות. את היצירות האלה שכשאני עומדת מולן ההנאה גדולה כל כך שאני לא צריכה וגם לא מסוגלת לבטא או להסביר במילים.
נהייתי חסרת סבלנות וכבר לא בא לי לנתח שעות יצירות אמנות. משום סוג. אני רוצה להרגיש אותן. להנות.
ואולי ה”מצב” והטרוף הזה שאנחנו חיים בו. כאב וזוועה יש מסביבנו בשפע. אז מה רע בקצת נעים בעיניים?
סיפורים קצרים, שירים קטנים, סרטים שקטים, צילומים וציורים נקיים, ישירים, פשוטים.
הם “עושים” לי את זה.
אבל, כמובן, זו רק אני.
* בגלריה בינט (פרישמן 15), על החלון שפונה לרחוב, תלוי צילום של אלכס ליבק שעוקב אחרי בניית החומה בירושלים. “גדר זה כאן” שמה של העבודה. הצילום מתחלף כל שבוע.
* במוזיאון תל אביב נפתחה תערוכה קבוצתית חדשה. שלוש עבודות משכו את תשומת ליבי: קיר ענק עליו צייר שי צורים ציור בצבעים חזקים וחלקים (מתוך אריזת חלב של תנובה), צילומיו של גיא רז – “המנהרה” והשמלה הענקית והמרשימה של נלי אגסי. לדעתי, יופי של בילוי (אלטרנטיבי, בלי קניות) לפסח. גם לילדים.
* ראיתי את הסרט הארגנטינאי “ולנטין” (שבמקור שמו “חלומו של ולנטין”). סרט מקסים, מרגש, מכווץ את הלב. קצת התעצבנתי על הפרסומת שעשו לו בעיתונים (כתוב שם משהו כמו: רק בן 8 וכבר קופידון…) וגם על זה שסיווגו אותו בקטגוריה של “קומדיה”. אבל אולי אני קצת קטנונית.
הסרט מספר את סיפורו של ילד קטן (אך חכם מאוד) שרוצה משפחה אוהבת בכל מחיר. הוא מתרחש בבואנוס איירס של שנות השישים, ויש התייחסות למציאות פוליטית (הכומר שמשבח את פועלו של הצ’ה), לדיעות קדומות (ההסתייגות מהיהודים) ולחינוך ילדים (הסבתא מגדלת את הילד כי האבא עסוק בדברים שלו, הקלות הבלתי נסבלת שהאבא מרים את ידו על הילד) .ככה זה נראה (ונשמע, הפסקול הוא המוזיקה הנפלאה של הילדות שלי) אז. ובמידה מסויימת, גם עכשיו.
ולקינוח:
ספרה של אנני ספרינקל, בתרגומה של גליה יהב – “פוסט-פורנו-מודרניסטית. 26 שנותי כזונת מולטימדיה”. מבט שונה ומעניין על עיסוק במין, פורנוגרפיה ותפיסתה של אנני ספרינקל את העיסוק במין כאמנות. טקסט קריא מאוד המספר את חייה של ספרינקל, את עיסוקה במין מזוויות שונות, התפתחותה בתחום לכיוונים שונים ומפתיעים. (זהירות – לא לילדים, הספר גדוש בצילומים, כמה מהם מבהילים וקיצוניים בהחלט).
