A petition is a poem
And a poem is a petition
Georges Fontaine, 1966
יש יוצרים, שמדברים בשפה שאני מבינה. סוג של מוזיקה שמייד נקלטת ועושה לי נעים, סגנון צילום שמרגש אותי, כתיבה שסוחפת אותי. סרטים שמלווים אותי.
אני חושבת, שכל אחד מכיר את התחושה הזו, יצירות כל כך קרובות לעצמנו, שכשרואים/שומעים/קוראים מתעוררת בנו תחושה שהיא נוצרה במיוחד ורק בשבילנו.
ברנרדו ברטולוצ’י הוא עבורי אחד מאותם יוצרים.
קודם כל בגלל השפה הויזואלית שלו: אסטטית, נקיה, עדינה ועוצמתית כל כך.
והנושאים בהם הוא עוסק: מגוונים, מעניינים, נוגעים.
וגם האופן בו הוא מביא אותם למסך: בלי פשרות, בלי לנסות למצוא חן, תמיד התחושה הזו של ללכת על הקצה, להעיז, למתוח את הגבולות.
בכמה מילים, התסריט של “החולמים”: אמריקאי מסוגר וביישן מגיע לפריז בסוף שנות ה- 60 (מרד הסטודנטים בצרפת, השפעה מתחזקת של הקומוניזם באירופה, מלחמת וויאטנם), מתחבר לאחים תאומים (בן ובת) ועובר לגור איתם, כשההורים לא בסביבה. שלושתם “חולי קולנוע”.
לזוג התאומים מערכת יחסים מיוחדת במינה: ישנים ביחד, מתקלחים ביחד, מתמרדים ביחד. הם חולקים אהבה מטורפת משותפת לקולנוע ומשחק פרטי שקשור לקולנוע: אחד מציג סצנה מסרט, השני צריך לנחש מהי. מי שלא מצליח במשחק – משלם את ה”קנס” שקובע הזוכה.
פעם אחת האח מפסיד ומשלם: הוא צריך לאונן מול צילומה של גרטה גרבו.
פעם אחת האחות מפסידה ומשלמת: היא צריכה לעשות אהבה עם האמריקאי (ולאבד את בתוליה) מול עיניו של האח (שמטגן בינתיים ביצים להנאתו).
הסרט הזה הוא מחווה ענקית לקולנוע. סרט שאוהב קולנוע, סרט שהוא הקולנוע. יש בו עצב וכאב על אובדן ההתלהבות, היצירתיות, החושניות, התמימות (הבתוליות), הרעננות והנעורים של הקולנוע ה”ישן והטוב”.
יש בו מבט על ההתפוררות והדקדנטיות של אותו קולנוע, הקולנוע הזה שעושה אהבה עם הקולנוע האמריקאי הבלונדיני מדי, בעל העיניים הכחולות מדי, היפה מדי, הכלוא בתוך מערך שלם של דיעות קדומות וטאבויים והתחסדות (אבל שמח להתפלש בדקדנטיות לאחר שכנוע קצר…)
היא מלאה בסתירות של ה”עולם הישן”, אירופה היפה והתרבותית. היא יפה עד כאב, שומרת את סוד חדרה המצועצע, נקי ומסודר וחיה ב”דיר החזירים” המסריח של אחיה. היא משחקת איתו משחקי אהבה, אבל מוסרת את בתוליה לאמריקאי המלוקק. היא מתמסרת לתענוגות הסקס, אבל בסופו של יום ישנה עם אחיה באותה מיטה.
היא אוהבת אותו אהבת נפש אבל אומרת שתתאבד אם הוריה יגלו את טיב היחסים ביניהם.
האח התאום הוא סוג של שטן-ערפד בן כלאיים: מורד בהורים ובממסד, הולך על הקצה, דקדנט אמיתי שמדבר על מהפכות אדומות ונגד הפשיזם אבל מעדיף לרבוץ בבית ולהשתכר מיין יקר ולא לצאת לרחוב יחד עם החברים למהפכה.
והאמריקאי, הו מתיו האמריקאי. כמה נקי, כמה מסודר, כמה ביישן. כמה מלא סתירות…כמה ביקורת יש בו על היחסים הלא מקובלים של האחים (אבל הוא רץ לגור איתם ולא זז משם גם כשאין מה לאכול, העיקר להיות איתם). הוא נגד אלימות אבל מצדיק בצורה מסויימת את אלה שהולכים לוויאטנם (אבל הוא סטודנט בצרפת הרחוקה ולא עושה כלום כדי לנסות לשנות את המצב).
סרט עמוס בסמלים, בקטעים מתוך סרטים ישנים, מצולם ומבויים נפלא, עם פסקול משובח (הוא השמיע לי ג’ניס ואני מייד התאהבתי בו). לצד העיסוק בקולנוע (וביחד איתו), מעלה שאלות לגבי מוסר, יחסים בתוך המשפחה ומיניות מתפרצת.
מרגש, מעציב, מעלה חיוכים, מגרה את המוח. אוהבי קולנוע יהנו מאוד, לדעתי. וימצאו את המקום הפרטי הזה שלהם שברטולוצ’י יצר במיוחד עבורם.
