התערוכה של דליה אמוץ שמוצגת בגלריה גורדון היא אחת התערוכות היפות והמרגשות שראיתי בתקופה האחרונה.
צילומים מרובעים (בגלל פורמט הצילום), מעולים באיכותם (שוב, בגלל פורמט הצילום). פשוטים בישירותם ויחד עם זאת – עמוקים ומורכבים במחשבה, בתוכן, בכוונה.
וכל כך יפים, כל כך נוגעים ומרגשים, שלא מתחשק לצאת מהחלל הנקי והמעוצב הזה של הגלריה. עוד סיבוב, ואז מגלים בין השיחים והחושך עוד נקודת אור, עוד מבט על הנוף הישראלי, קשה, מופשט כל כך, שדליה אמוץ רואה דרך עדשת המצלמה שלה.
שרה ברייטברג-סמל אצרה את התערוכה הזו. היא כותבת שדליה אמוץ הייתה “ממחוללי הלגיטימציה של הצילום כאמנות גבוהה, שהפכה את המצלמה מכלי מתעד לכלי בורא”.
המלצמה נתפסת בעיקר ככלי מתעד. גם אם צילומים מסויימים לפעמים מעלים שאלות לגבי האמינות שלהם, הנטייה היא להתייחס לצילום כאל שיקוף של המציאות. יש מציאות והמצלמה תופסת שבריר שנייה ממנה.
בגלל החשיפה לכל מיני צילומים (לפעמים מצחיקים, לפעמי סתם נוראיים) העין די רגילה לחפש איפה הטריק, איפה נעשה עיבוד תמונה, היכן סולפה המציאות.
כאשר שרה ברייטברג-סמל מדברת על כלי בורא, הביסוס של הצילום כמדיום אמנותי לגיטימי מקבל משנה תוקף: לא מדובר כאן על תוספות, ממוחשבות או לא (וזה לא נאמר בזלזול, כמובן). לא במקרה של דליה אמוץ. מדובר למעשה בשימוש בעין של הצלם בדיוק באותה צורה שהצייר עושה שימוש במכחול ובצבע. בחירת הפריים, יחד עם ההחלטות הטכניות שנעשות בעת הצילום, יוצרים משהו חדש, משהו שהיה – לא היה במציאות.
כך, הנופים שדליה אמוץ מצלמת הן פיסות מציאות שהיא בחרה, על מנת להביא את המציאות בלבוש שונה, מנקודת מבט אישית וייחודית.
גלריה גורדון, בן יהודה 95, שני-חמישי 13:00-10:00, 20:00-17:00, שישי 14:00-10:00
