על הדשא בקיבוץ משמרות ישבו/עמדו/שכבו/התרוצצו כ- 2800 איש ביום רביעי האחרון. היו שם אנשים מכול הגילאים, חילונים ודתיים, קיבוצניקים ועירונים.
כולם באו לשמוע את השירים של מאיר. 5 שנים עברו מאז המוות המיותר הזה.
כעשרים אמנים שונים שרו את שיריו. האווירה על הדשא הייתה דחוסה, מיוזעת, עמוסת אנרגיות, היה שם הרבה עשן מסוגים שונים, הרבה מאוד כוסות של בירה. שמח. כייפי. נעים כל כך. חי כל כך.
אריאל זילבר עלה לבמה ובישירות בוטה למדי הצהיר: “כנראה שהוא היה צריך למות כדי שיבואו 2800 איש להופעה שלו. בחייו בקושי הגיעו 20”.
אני אהבתי את מאיר אריאל הרבה לפני שמת, עוד הרבה לפני שידעתי מי הוא ואיזה שירים שלו אני מזמזמת. המילים שלו תמיד נגעו בי, אחד השירים הראשונים שלמדתי בעל פה בעברית היה “אגדת דשא”, הוא תמיד התקשר לי לחבר’ה שהשארתי מאחורי בארץ וכל כך התגעגעתי אליהם.
מאיר אריאל קומם אנשים רבים בחייו. ההתבטאויות ה(מטופשות) על הומואים, אורח החיים שלו, הסמים והנשים, לא מצאו חן בעיני רבים. הייתי בהופעה שלו בקיבוץ ברקאי, בימים ההם שפלט מאיר את המשפט ההוא “גם אונס הוא סוג של אהבה”. קבוצה של בנות הקיבוץ הפריעו להופעה וצעקו לו להתנצל. מאיר התנצל ואמר שלא לזה התכוון. לך תדע מה הוא אמר באמת ומה הגיע לכותרות. הוא אמר שוב ושוב באותו ערב, שהוא מתנגד לכול סוג של אלימות, שאונס זה אלימות. וביקש סליחה. אני מאוד רציתי להאמין לו.
[אבל]
המילים של השירים שלו, הרגישות, הוירטואוזיות של השימוש בשפה, וכן, גם הקסם האישי שלו, עם תאוות החיים, עם האנרגיות המדהימות האלו, החושניות, הטירוף, האהבה, המיניות. זהו הכוח האמיתי של מאיר אריאל. אותי לא מעניין מה הוא עישן ועם מי הוא שכב. מעניין אותי מה אני מרגישה כשאני שומעת את השירים שלו, מקשיבה למילים שלו, מתרגשת מההופעות שלו. וכל פעם מעציבה אותי מחדש תחושת האובדן הטפשי הזה (הרבה “טיפשי” מכול מיני סוגים יש ברשימה הזו), המחשבה על עוד הרבה מילים מרגשות שהוא יכול היה לכתוב אילו מת כל כך מוקדם, בצורה כל כך כל כך מיותרת.
היו שם ברי סחרוף (המדהים בזכות עצמו) שעשה ביצוע עצבני ונפלא ל”טרמינל”, ורונית שחר שרה (מדהים) את “זרעי קיץ” היפהפה וכמובן שלום חנוך המקסים שר את “סוף עונת התפוזים” ו”נשל הנחש” ודייויד ברוזה (ההורס, ההורס) עם ביצוע של “נאום הבחירות” ולאה שבת הגדולה ששרה את “שלל שרב” וחנן יובל שר את “אגדת דשא” האלמותית. ועוד רבים וטובים. שלוש שעות ישבנו שם על הדשא. שלוש שעות נפלאות. שרנו את השירים היפים בתערובת של שמחה גדולה ועצב.
אני בטוחה, שלא הייתי היחידה בקהל הענק הזה שבכתה כשאהוד בנאי שר את “בלוז כנעני” – שירו המיוחד והמרגש כל כך שכתב לכבוד מאיר.
“ובאופק אחר אחרי הופעה
נעביר בסיבוב זר קוצים ריחני
שלוות עולמים פרדס חנה כרכור
אקליפטוס ענק שורק בלוז כנעני”
