בסוף היום

בסוף היום, כשכמעט ולא נותר כוח, וההגנות נופלות מעצמן, החומה נסדקת, העור נחשף, המוזיקה בראש מפסיקה להתנגן. השקט הזה מהדהד ולא מרפה. והעור צורב ומגרד, והעיניים דומעות וגוש ענק מתיישב לו בגרון, עוד אחד לוחץ על החזה. השינה מנסה להשתלט ולא מצליחה. הפחד מהסיוט שיבוא, מהמחנק, מתיישב לו ברווח הפתוח. היא קמה, עוד סיגריה, עוד כמה מילים שמנסות לגעת. שלא מצליחות להגיע. עוד סיבוב. עוד ניסיון להיכנע לחושך. ואז היא תישן, מכווצת בתוך עצמה, מגולגלת בשמיכה החמה. הסיוט יגיע כמובטח, הבכי שלה יעיר אותה משנתה. הזכרון הכואב הזה, שמפלח את גופה, כל כך ברור וחד, מציג את עצמו שוב ושוב כמו תקליט סדוק. אחת-שתיים-שלוש-ארבע-חמש-שש-שבע-שמונה-תשע-עשר אני אשעמם את עצמי בניסיון להגיע למיליון ואז השקט יחזור והשינה תהיה טובה ונעימה. בין החמש לשש הפרצוף ההוא מופיע ועוד ניסיון ואי שם כבר בשלושים כמעט המילים נדחפות וצועקות. והיא נכנעת, לא מצליחה להמשיך לספור. המספרים מתבלבלים ונסוגים והקולות מתגברים. הבוקר מזדחל לו לתוך החלון הפתוח, קצת בהיר יותר, קצת קולות קטנים מבחוץ. היא אומרת לעצמה אולי יהיה לי שקט. אולי יהיה לי יום טוב. תתכווני ותעשי. אם רק תרצי מספיק תראי שתצליחי. מתארגנת עם עצמה, מוציאה את עצמה בכוח מהמיטה: לבנות את החומה, לקשט אותה במילים שיוצאות מהפה או מהאצבעות. אבל בתוכה, היא כבר יודעת מה יקרה בסוף היום.