הייתי שם. טיילתי במסדרונות האפלים האלה. צללתי לתוך החורים השחורים, פעורי הפה, ממתינים, פועמים, קוראים לי לבוא, להתקרב. להשאר שם. יש מקום כזה. שאין בו אור ואין בו תקווה ובטח לא קולות עליזים של אנשים שמחים או ציוצים של ציפורים. השקט שם מקפיא, העור חשוף, הפוך, צורב. נגיעה קלה יכולה לפורר אותו לפירורים קטנים, רוח קלילה יכולה לפזר את הפירורים הרחק הרחק מהגוף. החלקים החסרים האלה לא יחזרו אליי לעולם. ישבתי שם מכורבלת, חסרת כל. ואז הזכוכיות התנפצו ברעש אדיר על הרצפה. השברים התפזרו וחתכו לי את כריות האצבעות. הכאב התפוצץ בתוך הגרון, שחרר את פקק הדמעות. ואז ראיתי. ואז הבנתי. החום שהאור הזה מביא הוא חד פעמי. עדיף שאהנה ממנו. רצוי שאהנה ממנו. ואז התחיל לרדת הגשם המנקה הכל.
