מחכה. סופרת שניות, מביטה לאחור. ממוללת בין אצבעותיה הדקיקות את תחושת בשרו, מתענגת על טעמו שהפקיד אצלה. משחזרת ומרגישה שוב ושוב את החום. כל כך נעים. כל כך קרוב. רוצה לחזור לשם, לטבוע בין זרועותיו. חושבת מחר אולי. ואם לא כך – אז איך באמת. איך תחייה את ימיה. אולי איתו. אולי בלעדיו. בינתיים, מתאפקת. אכן ילדה טובה.
נו את יודעת כבר.
ע. בניון,
יש לו שיר ששם נמצאת שורה חכמה.
“די רק בשעה של אור ואנו נחזור אל המציאות”
בעצם זה שתי שורות,
אני עשיתי מזה אחת.
נפש שכמותך
לגעת בכל הרגשות האלה את בטח יודעת שהם נוגעים גם בקוראים שלך, נכון?
אני יודעת אם זה נוגע גם באחרים. כי לא הרבה אומרים. אז איך אפשר באמת לדעת?
התמונה לעומתו היא יופי צרוף.
תודה
את נוגעת בנשמה שלך. נגעת בנשמה שלי. נוגעת בנשמה.
אין זמן. אין עבר. אין עתיד. ערפל. האם הוא יחזור? האם הוא היה? צמרמורת על העור שלי לראות. נגעת.
תודה