הבעיה העיקרית עם הפסטיבל הזה – אמנות הארץ – היא השם שלו. פסטיבל, קרנבל, יריד, בהחלט. אמנות? מעט, אבל ממש מעט מאוד.
בתוך בליל מסחטת הכספים שהיא חג הסוכות, בילוי של שעה וחצי-שעתיים, ללא דמי כניסה, נראה כאופציה טובה למשפחה, כולל הדודים והסבתא.
ומדובר כאן בתרבות ! אמנות !. אין סיבה לא להגיע לשם.
ואכן, כל עם ישראל הגיע לרידינג. כל מגרשי החניה באזור (ובאמת שלא חסרים כאלה) מלאים עד אפס מקום, תור ארוך של אנשים שמחכים לבדיקה הבטחונית, ובשטח, אוי בשטח, צפיפות על גבול הלא נעים.
המקום מסודר יפה, עם מסלול נוח לביקור, שחס וחלילה לא נפסיד אף לא דוכן אחד של השחלת חרוזים או תמונות קיר עשויות בטכניקת מקרמה מתקדמת.
אז ככה. אני בעד אמנות לעם, כהגדרה. כלומר, לקרב את האמנות לעם. לחשוף אותה לקהל רחב, להנגיש אותה, להוריד אותה מהאולימפוס.
אבל, אם זה המחיר שצריך לשלם או האלטרנטיבה היחידה – אני מעדיפה להשאר בתוך הסצנה הפלספנית, בעלת השיח הפנימי והקודים שרק מביני דבר יודעים לפענח. זה לפחות לא מביך אותי. לרוב מרגיז, אבל לא מביך. מה שראיתי שם אתמול, הביך אותי.
זאת אומרת, אם הייתי רואה את הדוכנים האלה, אותם הדוכנים, בנחלת בנימין למשל, הייתי מסתכלת, מתעניינת, נהנית אפילו. אבל לילד הזה קוראים בשמו. מישהו התבלבל כשקרא לילד ברידינג “אמנות”.
היו דברים מעניינים וראויים להתייחסות. בטח שהיו. אבל, הם טבעו בים של נוצצים ומריחות מכחול בוסריות, הססניות, מתאימות לסדנת ציור שנה א’ בסטודיו השכונתי של ברכה.
אני אוהבת קרקס (בלי חיות, בבקשה), בירה ואנשים שיושבים על הדשא ובוהים ברקדני קפוארה (המדהימים, יש לומר). ואין לי בעיה עם הפורמט הזה, ההיפך, זה הופך את החוויה התרבותית למענגת וקלילה יותר.
אני רק חושבת, שכדי להביא את האמנות לעם, לא צריך להוריד את הרמה של האמנות או לבטל אותה.
אני בטוחה שיש כאן סטייטמנט (חוץ מלהרוויח כסף…) של גישה פלורליסטית פתוחה וללא גבולות מוגדרים מראש, כי הרי לתערוכה, סליחה, לפסטיבל יש אוצרת מודעת ונחשבת. אבל, קצת נסחפנו למחוזות לא לנו. קצת הרבה.
אהבתי מאוד את הרעיון של הספרים (למעשה זו הייתה הסיבה בגללה כתבתי על הפסטיבל כאן). יש שם מגוון רחב של ספרי אמנות שיצאו לאור בארץ, קטלוגים של מוזיאונים וספרים של אמנים שונים. המחירים אמנם לא נמוכים באופן כללי, היתרון הוא בריכוז של כל אלה במקום אחד.
האמת, שהשיטוט בין הספרים והקטלוגים הצדיק את הביקור.
וגם העבודה של נלי אגסי, אותה הייתי מעדיפה לראות בשקט ובחלל אינטימי.
