מדי פעם אני מעלה לכאן צילומים שלי.
השבוע העלתי שני צילומים תחת הכותרת “פוייזים“.
היו שם כמה תגובות של קוראים, שתהו על יכולתי לראות טוב או להפעיל נכון את המצלמה. לצידן, היו תגובות אוהדות ומעודדות של אנשים שאהבו את הצילומים.
אלה שנשלחו אליי במייל שמורות אצלי. התגובות בעמוד נמחקו לי בגלל תקלה (טיפשית למדי) טכנית.
נדלקה לי נורה אדומה. אולי אני עושה משהו בשפה לא מובנת ? יכול להיות נחמד להיות מסתורי, אבל אני הרי דוגלת בהתייחסות נגישה לאמנות, בצורך לתת רקע והסבר מובן לעבודות, וזאת על מנת שאנשים שאינם מעורים במה שמתרחש בתחום האמנות גם יבינו וגם יתקרבו לנושא.
אז כדי לא לעשות בדיוק ההיפך ממה שאני אומרת, הנה הסבר קצר (וממצה, מקווה) על הטשטוש בצילומים שלי.
אני מתעניינת בתנועה. אני חושבת, שבהקפאת התנועה לא אשיג את האפקט שאני רוצה: התחושה של התנועה, המקומות השונים בהם הגוף נע בחלל, הרגעים האלה שהגוף ביצע את התנועות הוירטואוזיות שלו, הרגעים האלה בהם הגוף שרטט את הקווים המיוחדים שלו כשהוא זז.
העכשיו הוא זמן שבעצם לא קיים. המצלמה מנסה לתפוס את הזמן הזה, כי זה הזמן שהכי פחות מפחיד את האדם: האתמול כבר נמחק, המחר – מי יודע מה יקרה לו.
אבל העכשיו הזה הוא שקר, וכך הרגע הקפוא של הצילום החד. בצילום בתנועה אפשר לראות את כל המרכיבים של התנועה, של הנשימה, של האור שנע, של הצבעים שמשתנים, של הגוף שמותיר עקבות בחלל.
סרט מדמה את תנועת העין שלנו. צילום סטילס מטבעו מקפיא את התנועה. לא רוצה להכנע לתכתיב הטכנולוגי הזה. אני צלמת סטילס, אין לי מושג מה עושים עם מצלמת וידיאו. אני רוצה להעביר את תחושת התנועה בדרך שלי.
וזו יכולה להיות להקת מחול או אנשים הולכים ברחוב או להקת ציפורים בשמיים, אור המכוניות על הכביש או נרקיס עם הפוייזים שלה.
לבסוף, אם מישהו מתעניין בצד הטכני של העניין (הוא פחות חשוב לדעתי, אבל צריך לשלוט בטכניקה כדי להשיג את התוצאות אליהן מתכוונים), אז: בלי פלאש, בלי חצובה (אבל עם יד מאוד-מאוד יציבה), בלי אוטופוקוס (כי מה פתאום שהמצלמה תקבע לי על מה להתביית ?), וקריאה ידנית של האור (כי חשוב לשלוט לבד בפרמטרים של פתיחת צמצם מול מהירות).
ותודה לחברתי הטובה (אך רחוקה, לצערי) יעל שהזכירה לי מה אני צריכה לעשות.
