* צילום בתל חי
מוזיאון הצילום בתל חי תמיד מקסים אותי מחדש.
צריך לפנות יום שלם כדי להגיע אליו, כולל עצירות בדרך, נסיעה שמתרפקת על הנופים היפים, האויר הטוב, הריחות המשכרים של סוף הקיץ.
עצם קיומו של מוזיאון לצילום מרגש. חלל גדול ויפה שמוקדש כולו לצילום. מצלמות ישנות, חדר שמספר את תולדות הצילום (נראה מוזנח מאוד וחבל) וצילומים. רק צילומים.
לפני שבוע נפתחה תערוכה של אנני לייבוביץ. לייבוביץ היא צלמת וותיקה ומנוסה, מוכשרת מאוד, שידועה בצילום מוזיקאים, שחקנים, סלבריטאים.
גם מי שלא שמע את שמה מעולם, נתקל בצילום המפורסם שלה, של ג’ון לנון העירום מחבק בכל גופו את יוקו אונו. רצה הגורל ואנני לייבוביץ צילמה אותם ב- 8 לדצמבר 1980, כמה שעות לפני שג’ון נרצח בפתח ביתו בניו יורק.
Annie Leibovitz©
לתערוכה קוראים מוסיקה אמריקאית והיא כוללת מקבץ מכובד של מוזיקאים אמריקאים שלייבוביץ צילמה לאורך השנים.
צילומים יפים מאוד, מוקפדים, עם הרבה כבוד למוסיקאים והרבה כבוד לצילום.
האישה הזו יודעת לצלם. בהחלט יודעת לצלם…
במוזיאון מוצגות גם תערוכות בוגרים של בתי הספר לצילום הגדולים בארץ. וזו כבר אופרה אחרת. לא בגלל היותם צלמים ישראלים ולא רק בגלל היותם בוגרים טריים. התאכזבתי מאוד ממה שראיתי שם. עבודות בינוניות ומטה, לא יצירתיות, לא מחדשות, הן מבחינת הנושאים והן מבחינה טכנית. אם זו הבשורה שמביאים הצלמים החדשים, אז עולם הצילום בארץ בכלל לא מפתיע ומרגש. ואני אומרת את הדברים האלה בצער רב. ציפיתי להרבה יותר, אני מודה.
* דרום אמריקה באופנוע
אני משוחדת, מודה. הסרט הזה, שמבוסס על יומנו של הצ’ה, מגדולי המהפכנים שידענו במאה הקודמת, קרוב לליבי.
ארנסטו “צ’ה” גווארה היה רופא ארגנטינאי, שלקראת סוף התואר שלו יצא למסע אופנוע עם חבר שלו בדרום אמריקה, מסע ששינה את חייו וחייהם של רבים מתושבי דרום אמריקה.
במסע הזה הוא נחשף לאי צדק חברתי, לעוני, להשפלות שעברו ועוברים תושבי האדמה היפה והענקית הזו.
הסרט מגולל את סיפור המסע הזה, הוא בנוי כסרט סמי-דוקומנטרי, עם אנשים אמיתיים, מקומיים, עם המכתבים שכתב הצ’ה עוד לפני שהיה האיש המוכר בעולם כולו, שהפך לסמל למאבק למען צדק חברתי.
ההתפכחות שהוא עובר במסע, מהמקום של סטודנט לרפואה מפונק מבואנוס איירס ועד להחלטה להילחם למען אחרים, הטקסטים המופלאים שהוא כתב, הכריזמה והנחישות, האומץ, היכולת לחולל שינויים.
והנופים היפים, והשפה המתנגנת, שבו אותי בקסמם.
אני מתייחסת לסרט הזה מזוית רגשית ואינטלקטואלית, מאוד סובייקטיבית.
משחק נפלא של גאל גרסיה ברנאל המקסים, בו התאהבתי ב”חינוך רע” המקסים לא פחות של אלמודובר.
משוחדת, אמרתי. ובכל זאת: ממליצה בחום.
