עבודות כאלה, כמו התערוכה החדשה של סיגלית לנדאו בהלנה רובינשטיין, צריך לראות. ממש לא מספיק לכתוב עליה, או לראות פיסות ממנה.
חלק גדול מהעוצמה שלה הוא בגודל, בגודל החוויה, במכלול שלה ובכל פרט ופרט שבה.
החוויה מתחילה כבר ברחוב, בצינורות העצומים דרכם נכנסים לתוך הביתן. (שתומר ליכטש תהה כאן לפני כמה ימים על פשר הצבתם בכניסה למוזיאון).
שלוש קומות של ביתן הלנה רובינשטיין גדושים דמויות של גברים-טוסים, עם נוצות-חיצים, נשים קפואות ממלח, נשים עובדות, נושאות ילדים, חופרות, מכוניות ישנות חלודות, הר ענק מבטון שהזכיר לי את המופע המופלא של פינה באוש שראיתי לפני כעשר שנים, מזרקה של נער בוכה, וילונות עשויים חרוזים מגללי עיזים שמזכירים וילונות שאנטי עם נצנצים.
בתוך המכוניות מסכים עם עבודות וידיאו, על אחד הקירות עבודת וידיאו אחת ענקית שצולמה בים המלח, מין שבלול ענק של אבטיחים עליהם שוכבת לנדאו עירומה, עליהם היא מתפתלת כשהשבלול “נפרם” ונפתח אט-אט.
על קיר אחר וידיאו של אישה צפה במים, כשרק ראשה מעל המים.
סיגלית לנדאו יוצרת סביבה קסומה, מוכרת-לא מוכרת, קרובה וגם מנוכרת, קרה כמו קרח וחמימה ומרגשת.
הסתובבתי בין הפריטים הרבים, עליתי במדרגות וירדתי ושוב עליתי ושוב הסתובבתי. התחושה האישית שלי הייתה, כמו בטיול במדבר מלא הפתעות, רציתי לכתוב על הירח או מארס, אבל מאיפה אני יודעת איך נראים פני הירח או מארס. קצת תחושת ביקור בסט של סרט מדע בידיוני (עשה לי סוג של אסוסיאציה לבלייד ראנר, אבל זו אני), עולם קצת מופרך, קצת אמיתי.
יש המון-המון פרטים בתערוכה הזו. קשה לקלוט הכל בפעם אחת, ולדעתי שווה לבקר בה כמה פעמים (ואם יש לכם מדי פעם חצי שעה-שעה ואתם בסביבה, אני ממליצה, זה אפילו בחינם …)
פינה אחת במיוחד תפסה לי את העין (ואת הלב, אני חייבת להודות): שלושה מסכים על הרצפה, עליהם מוקרנים שלושה סרטים, בהם רואים את קו החוף ממבט על: בדיוק המקום הזה עליו מתנפצים הגלים הקטנים, המלטפים, כשהקצף שלהם מצייר על החול ציורים. שתי נשים רוכנות ומציירות ציור, pattern שחוזר על עצמו: גל שיוצר שמיניות, שרשרת מחוברת, כף הרגל יוצרת עיגול בתוך השמיניות, ואז זה נראה כמו עין.
אני לא יודעת על איזה מיתר בדיוק זה ניגן לי. אבל עמדתי מעל המסכים האלה, ראיתי את השמיניות נוצרות, הידיים חופרות, כף הרגל לוחצת על החול, הגלים עושים את אותה תנועה חוזרת על עצמה, הנשים נעלמות, המים שוטפים את הציור, ואז הנשים חוזרות ומתחילות מחדש את הציור, ולא יכולתי לזוז משם. הרגשתי איך דמעות חונקות אותי, אחת סוררת זולגת לה מעין שמאל.
קצת התביישתי, היה שם מלא אנשים, מה אני עומדת ובוכה. טוב, נו, רגשנית.
כבר כתבתי על זה כמה פעמים. יופי מרגש אותי. עד דמעות אמיתיות. וכאן היה שילוב של יופי מדהים (הים, כמה נדוש וקיטשי, כל כך יפה, תודו) והתחושה הזו של מעגלי חיים, מתחילים, נרקמים, נמחקים, מתחילים שוב מההתחלה.
