העבודה של רעות פרסטר מוצגת במסדרון צר וארוך. חלל מושלם לעבודה מרתקת.
“7 דקות גן עדן” היא עבודת וידיאו, שמוצגת בלופ על טלויזיה ביתית בגודל סטנדרטי, בחלל מואר. מול הטלויזיה ספסל נוח לישיבה, ובהמשך השרותים. כמעט כמו בבית.
בחורה שמנה למדי לבושה בגדים לבנים וצמודים לגוף עומדת סטטית ומביטה ישר למצלמה. שיערה אסוף, היא לא מאופרת. בלונדינית כוסית מתקרבת אליה עם מכחול וצבע שחור וצובעת לה קו מתאר חדש לגוף. על הרקע השחור של התמונה, השמנה נראית רזה יותר ויותר. כמו הכנה לניתוח פלסטי להצרת ההיקפים ובניית כל הגוף מחדש, ללא סכין מנתחים.
7 דקות גן עדן, רעות פרסטר
ברגע שהבלונדינית מסיימת את עבודתה ויוצאת מרוצה מהפריים, הרזה החדשה פורעת את שיערה ופותחת בריקוד חושני, כשברקע, כמו רוח רפאים, הדמות הרזה שלה, זו המצויירת, ממשיכה לעמוד מאחוריה, סטטית, מביטה אל תוך המצלמה.
פתאום טוב לה בתוך הגוף שלה, היא מושכת, סקסית, יפה.
רזה !!
רעות פרסטר לא עושה עיקופים, היא לא מתעסקת באמירות נסתרות, שדורשות פיענוח אינטלקטואלי מורכב.
ללא מילים, בעוצמה האדירה שיש בישירות, בפשטות, היא מביטה אלינו בעיניים ומספרת את הסיפור האמיתי, הכן, האומלל, שמעסיק נשים רבות בחברה המערבית.
פרסטר מציירת אשליה ויזואלית בגופה של אישה מלאה, נשית, שהיא שמנה לפי אמות מידה תרבותיות עכשוויות, של תכתיבי אופנה. היא נראית בריאה, כלומר, הבשר שעוטף אותה נראה נשי, עגול, רך. בהחלט לא מסוכן לבריאותה. אבל המבט הקפוא שלה מספר לנו כמה לא נוח לה בתוך העטיפה הזו, כמה רע היא מרגישה בתוך הגוף המלא הזה. איך הטרנספורמציה הרגעית הזו, החיצונית, שהיא רק אשליה, עושה בה טרנספורמציה פנימית ומוציאה ממנה החוצה את היופי, החושניות, הנשיות.
כשהיא נראית רזה ומחוטבת היא יכולה לרקוד, לחייך, להנות. היא לא זוכרת איך היא נראית באמת, הדימוי הפיזי העצמי שלה השתנה ועכשיו הוא רזה, כמו שצריך להיות, כמו שמקובל, כפי שנדרש ממנה.
בהמשך המסדרון, משני צדדיו, זה מול זה, שני צילומים ענקיים: אחד של אישה-כלה בתנוחת מנוסה והבעה מפוחדת, שובל שמלתה הענק משתרע על כל הקיר, ממשיך את הדימוי הצילומי שלה. בקיר ממול, קבוצה של נשים וילדות לבושות בגדים תחתוניים מביטות על הכלה במבט משתאה, מקנא, מעריץ. הכלה הצליחה להיחלץ מהשורה, היא לבושה בשמלה מהודרת, היא לא חשופה כמו הנשים ממול.
היא הגשימה את חלומותיהן של הנשים החשופות, שיחקה על פי כללי המשחק. אך היא מבועתת, מפוחדת. תנוחת גופה ומבטה מספרים לנו כמה לא טוב לה בתוך עורה.
מזויאון הרצליה , עד ה- 3 לספטמבר
* נעמי וולף כתבה ספר חשוב מאוד בשם מיתוס היופי (עליו כתבה כרמל לא מזמן רשימה מרתקת).
בספר הזה כותבת וולף על הדימוי העצמי הנשי, הנתון ללחצים הבלתי נסבלים של החברה הפטריארכלית המערבית, של תכתיבי תעשיית האופנה בפרט ושל החברה בכלל.
דימויים אלה מסרסים את האישה המערבית באשר היא, מפלגים ומשתקים את העוצמה הנשית, מסיטים עוצמה זו למקומות שלא מאפשרים לנשים להתפתח, שמחלישים אותן ומקבעים אותן לעיסוק בתחום צר ובלתי אפשרי. מקום שאפשר רק להפסיד, בטח לא לנצח.
