לא הייתי מופתעת כשהסתובבת אליי וחיבקת אותי. היו שם אנשים, עובדים, לקוחות, משפחה צווחנית שהתבלבלה בכתובת וחיפשה דירה להשכרה.
אתה נשענת על דלפק הקבלה ובמחווה הדון ז’ואנית האופיינית שלך הדלקת לפקידה סיגריה. חלפתי על פניך בשקט, אבל אתה חשת בנוכחות שלי ותפסת לי את המותן ובעדינות דחפת אותי והתחלת לנוע בסיבובים קטנים, מקשיב ומגיב למוזיקה (מה זה היה?) ולוחש לי מילים שמחות.
אז כבר היינו באותו גיל, אני אפילו טיפה מבוגרת ממך, אתה יודע, תהפוכות המציאות שרק חלומות מאפשרים.
ניהלנו את השיחה הארוכה והמעמיקה שמעולם לא ניהלנו. לא בגלל שלא דיברנו, אלא בגלל שאז, במציאות, לא ידענו עד כמה הזמן שלנו ביחד קצוב, וגם היו ביננו פערי מחשבה שלא הצלחנו, שלא ניסינו אפילו.
