טלי הזמינה, שאני אסרב?
אז הנה החמישיה שלי:
· אני ביישנית. רוב הזמן אנשים מפרשים את זה כסנוביות, ואני לא מתקנת אותם. ביישנות אצלי מגיעה ביחד עם פחד במה, מה שגרם לי להפסיק לשיר ולהפסיק לחלום על להיות רקדנית.
· לא ידעתי שהייתה שואה עד גיל 12. שנה לאחר שעליתי לארץ, לקראת יום השואה, הלכתי עם הכיתה שלי להצגה על אנה פרנק. הייתי מזועזעת. לא שמעתי על זה בבית (כל המשפחה שלי ברחה מאירופה לפני מלחמת העולם הראשונה), לא בבית ספר (בארגנטינה לומדים הסטוריה שלא קשורה לגילוי אמריקה ולארגנטינה רק בתיכון). במשך חצי שנה חקרתי, למדתי, כתבתי, גזרתי והדבקתי. עשיתי “דוקטורט” על השואה. גם ההורים שלי היו בהלם.
· אני סובלת סבל פיזי ונפשי כשהבית שלי לא מסודר ונקי. יש כאלה (המשפחה שלי) שחושבים שאני “חולת ניקיון”. זה נראה לי פחות פתולוגי מלחיות בלכלוך.
· אני אוהבת לבשל, במיוחד כשמשהו מטריד אותי או עצוב לי או מעצבן לי. אני אוספת מתכונים באופן די כפייתי, אבל מעולם לא בישלתי משהו לפי הוראות מדוייקות של מתכון.
· אני מתגעגעת. לאנשים שאינם, לאנשים רחוקים, לאנשים שהיו קרובים והתרחקו, לבואנוס איירס, לכל טיול שעשיתי בחו”ל (חוץ מאיסטנבול, שממש לא אהבתי), לילדים שלי כשהיו תינוקות, לארוחות ערב של יום שישי בקיבוץ, למסיבות הריקודים, לקור, לחום, לילדה שהייתי.
אני מחזירה את הלפיד לטלי. (נו, טלי!!)
הזדהתי בייחוד עם סעיף הגעגועים.
מתגעגעת בעיקר לריחות, לריח של צהרי יום שישי בבית ההורים לפני כניסת שבת
לריח של בתי הבכורה
לריח של העוגה של סבתא שלי
לריח של הילדות בעיקר
יותר במובן של המילה הפורטוגזית שאין לה תחליף
saudade
מאד אהבתי את מה שכתבת.ובמיוחד את ענין הבישנות שמפרשים אותה כסנוביות ואת לא מתקנת
אפשר לרפא פחד במה אם מנסים לעלות לבמה הכרתי חברה שממש היום אי אפשר לזהותה כאותה בישנית ונפחדת
…. ככה יפה??..:)
ואני חשבתי שמצאתי את דרך המילוט הכי אלגנטית…
טוב, אבל האמת שכתבת כ”כ יפה, וכ”כ מעורר הזדהות, שאני כבר מרגישה איך מתעוררת בי ההשראה, בזכותך. אם אכתוב, זה עלול להיות קצת דומה לכמה מהדברים שלך…
מצחיק, הא? איך בדברים הכי אינטימיים שלנו אנחנו הכי דומים.
תודה !!
טלי, עכשיו אני סקרנית מאוד !
גם אני מבשלת המון בשעות משבר. בעיקר אוכל ביתי – פשטידות, רטבים לפסטה, עוגות…