קורה, שאני קוראת טקסט שממשיך להציק לי ולא מניח לי, גם אחרי כמה ימים שקראתי אותו. זה לא קורה לי יותר מדי. אני בן אדם ויזואלי. הראש שלי מלא באימג’ים של צילומים, ציורים, מקומות, אנשים. פחות באותיות ומילים.
הטקסט שכתב בני ציפר בבלוג שלו – “כולם חושבים שהם אמנים, או: על טירוף היצירתיות” לא עוזב אותי מאז שרוני הפנתה אותי אליו (היא באמת מכירה אותי, יודעת בדיוק מה יכול “להדליק” אותי…תודה, רוני)
הכותרת מאוד סיקרנה אותי, וקראתי את כל הטקסט, בניגוד מוחלט לעקרון הפרטי שלי – לא לקרוא טקסט שהוא ארוך יותר מהמסך שלי – עניין של חוסר זמן ויותר מדי שעות מול המחשב.
כמה חלקים בטקסט הזה עוררו קודם כל את הכעס שלי ואחר כך גם גרמו לי לחשוב (אין לי מה להגיד על הספר של עמוס עוז, לא קראתי אותו ואין לי מושג אם הביקורת של ציפר קולעת או לא). אני מתייחסת במלוא הרצינות והכבוד אל הכותב. אני לא מכירה אותו אישית ולא קראתי מאמרים שלו, ופוליטיקות ואינטריגות בצד (קראתי מעט מהתגובות למאמר ודי נבהלתי מחוסר האהדה כלפי האיש), אני מעריכה שעיתון רציני כמו הארץ מעסיק במשרות מרכזיות אנשים רציניים.
* * *
הרתיח אותי (כן, נו, יש משהו בעניין הזה של “דם דרומאמריקאי חם”) מה שציפר כותב על הצלם ש”כינה עצמו צלם מקצועי” (אני מצטטת) שכעס על כך שציפר פרסם תמונה של סופר ידוע מבלי לבקש אישור (או חס וחלילה לתת קרדיט) לצלם שצילם אותו. ועוד הוא מתאר את הצילום “צילום פורטרט שעושים בחנות צילום בשניה אחת”.
סליחה????
איך בני ציפר יכול לקבוע מיהו צלם מקצועי ומי לא? ואיך הוא יכול להרשות לעצמו לפרסם עבודה של מישהו מבלי לשלם לו, לבקש אישור או להעניק קרדיט? (ולהתעצבן על ה”חוצפה” של הצלם) איך הוא היה מרגיש אם מישהו היה מפרסם את הטקסטים שלו ללא אישור ומבלי לפרסם את שם המחבר? באותה מידה שכל אחד יכול לצלם (כי כל אחד יכול לקנות מצלמה, להסתכל דרך העינית שלה, ללחוץ וכך הלאה), כך כל אחד יכול לכתוב (כי כל מי שיודע קרוא וכתוב יכול לכתוב ואפילו למצוא מקום לפרסם את הגיגיו)
אני אנסה להפריד בין התגובה האמוציונלית השלילית שגרמו לי מילותיו של בני ציפר לבין הרעיון שמסתתר מאחוריהן, מכיוון שבהמשך מעלה ציפר שאלה חשובה מאוד – מיהו באמת אמן? מהי יצירת אמנות? אני חושבת, שזו שאלה מאוד מורכבת, שדורשת תשובה מאוד מורחבת, מנומקת, והיא בטח לא תהיה חד משמעית. כי צודק ציפר כשטוען שלמעשה כל אחד יכול לקרוא לעצמו אמן ובכך לקבוע את היותו אמן.
במידה מסויימת, כותב בני ציפר את מה שהרבה אנשים חושבים ומפחדים להגיד, או אפילו לשאול: סוג של תפקיד הילד שקורא בקול “המלך עירום”.
למה?
אני אסביר: אני רואה הרבה מאוד תערוכות אמנות. אני מקשיבה לתגובות של האנשים שמבקרים בתערוכות בגלריות, במוזיאונים. אני שומעת את הדברים שאומרים בקול רם ואני רואה את הבעות הפנים, את שפת הגוף. וגם את הדברים שאומרים בשקט.
הפוסטמודרניזם פתח בפנינו עולם יותר שיוויוני מבחינת התפיסה של עבודת האמנות: הוא מחק את ההבדלים בין אמנות גבוהה לנמוכה (בין היתר), תפיסה שהיא סוג של מלכודת: מצד אחד דמוקרטיה זה מעולה. מצד שני – הפתח לחנטריש הוא גדול מאוד.
האמנות העכשווית היא מורכבת. צריך ללמוד, לקרוא, לראות, לשמוע הסברים, כדי להבין אותה. אנשים כבר יודעים ש”יפה” זה לא מספיק. (וזה באמת לא מספיק, אבל עדיין מהנה).
אבל, וכאן האבל הגדול – בתערוכות לא תמיד טורחים האוצרים והאמנים להסביר את העבודות.
אנשים אינטליגנטים, בעלי השכלה בתחומים אחרים, נותרים פעורי פה מול עבודות שתלויות/מונחות/מוקרנות במוזיאון מכובד זה או אחר ואין להם מושג למה זה שם. למה מישהו החליט שזה ראוי להיכנס להיכל הקדוש הזה. אבל, מכיוון שהם מכבדים את המוסד, מעריכים את האנשים שפועלים בו, משערים שהבעיה אצלם. הם לא מבינים. הם בורים. והם בשום אופן לא ישאלו שאלות, כי אז יחשבו שהם טיפשים…
כמובן שיש גם עבודות שגם לאחר הסבר מפולפל ומנומק אין לאף אחד מושג למה הגיעו לקירות המוזיאון (חוץ מהעובדה שמי שיצר אותן מספיק בטוח בעצמו כאמן כדי להציג עצמו ככזה ולשכנע את כל הסביבה שהוא באמת “הדבר הבא”?)
אני לא מסכימה עם קביעתו של בני ציפר שהצילום הוא לא אמנות. זה חוסר הבנה מצידו את המהות של הצילום וכמובן – תוצאה של הקלות הבלתי נסבלת של השימוש בצילום (כי כאמור, כל אחד יכול לצלם, לכל אחד יש מצלמה, אפילו בטלפונים הניידים). הוא מתעלם מהיצירה, מהמחשבה, מהיכולות, מהנוכחות, מהאפשרויות הבלתי מוגבלות של המדיה הצילומית. נכון שפעם צלם היה מישהו שהסתובב בשפת הים וצילם ילדים חמודים ומכר את הצילומים להורים.
אבל, עברנו דרך ארוכה מאז…
מיכל היימן © אני הייתי שם, קלוד קהון
