זמן פרחים
זו הייתה, ללא ספק, חופשה מסוג אחר.
אפופת כאב ורגשות מעורבים, החלטתי שבכל זאת אנחנו נוסעים לחו”ל.
השבעה הסתיימה – הכאב יישאר, אני יודעת, לעוד הרבה מאוד זמן (ובהזדמנות זו אני מודה מכל הלב לכל התומכים והאוהבים שהגיבו לטקסט שכתבתי – כאן וגם בדרכים אחרות)
התרוץ לנסיעה לספרד (לא שצריך תרוץ לנסוע לשם…) היה פסטיבל OFF לאמנות דיגיטלית, שמתקיים כבר 7 שנים בברסלונה.
כל שנה אני מתכננת להגיע לשם, וכל שנה יש סיבה אחרת לדחות.
השנה זה הסתדר סוף-סוף.
לצערי, אין לי הרבה מה לספר על הפסטיבל, לא הייתי במצב רוח לשמוע הרצאות.
יום במדריד, שלושה ימים בברסלונה ועוד שניים של נסיעה לאורך החוף – ה- Costa Brava, כשאנחנו עוצרים בכל עיר וכפר, לעוד קפה, לעוד משהו קטן, טעים ומלוח, או גדול ומתוק.
מה שבא.
ככל שהתרחקנו מברסלונה הנוף הפך פראי יותר, נקי יותר. הכפרים ציוריים יותר, שמענו יותר קטלונית ופחות ספרדית. אנשים פשוטים, שחלקם נראו לנו משועממים וחלקם שמחים כל כך.
בשבילנו – ספרד זה סוג של בית. לא רק השפה, שהרי זו לא בדיוק הספרדית שאנחנו מדברים (הספרדים טוענים שהארגנטינאים קלקלו את הספרדית, אני טוענת שרק תיבלנו אותה). זה גם המנהגים, האנשים, בתי הקפה, המאכלים.
כשהגענו ל- Gerona, ביום ראשון בצהריים, ראינו שיש המון אנשים בעיר. עיר מקסימה, עם סמטאות ציוריות ובתים עתיקים ומטופחים.
שמחנו לגלות שיש פסטיבל פרחים בעיר.
בכל סמטא, בכל חנות, בכל בית, היו פרחים. העיר נראתה כמו תערוכת אמנות אחת גדולה, בנושא פרחים.
הביקור ב- Gerona כמובן התארך מעבר למה שחשבנו. הסתובבנו בסמטאות ונכנסנו לכל תערוכה אפשרית.
הרגשתי, שגם כשלא תכננו, גם כשלא ידענו על האירוע הזה, הוא חיכה לנו, הוא קרא לנו, במידה מסויימת, לשמח, לנחם, למלא את העיניים ואת האף בצבע, בריח, בכוונות טובות, בשמחת חיים.
לכן, מכל ה- 600 צילומים שהבאתי משם (לכל אחד יש דרך משלו להתמודד עם צער, אני מצלמת…) בחרתי להביא לכאן את האופטימיות, והצבע, והיופי שספגתי שם.
ורק טעימה קטנה מברסלונה היפה
