גאוה

זו הפעם הראשונה שאני מגיעה למצעד הגאוה. מצויידת במצלמה, כמובן.

אני שמחה שהמצעד הזה מתקיים, אני חושבת שזה חשוב, שזה מכבד את המשתתפים בו.

ראיתי הרבה שמחה, הרבה אהבה, הרבה תשוקה, וצבע, ובעיקר גאוה. גאוה של כל אחד ואחת מהאנשים שהגיעו לשם, מלווים בבני הזוג מהמין שהם בחרו (ולא החברה או המשפחה או הממשלה).

יש לי רגשות מעורבים לגבי סוג כזה של אירועים, קצת בדומה למה שאני מרגישה לגבי אירועים שקשורים, למשל, לנשים בלבד.

מצד אחד – חשוב להעלות לסדר היום והמודעות לזכותו של כל איש ואישה לבחור בבן או בת זוג מהמין שהוא או היא מחליט/מחליטה.

מצד שני – עצוב לי שעדיין, בישראל של המאה ה- 21, יש צורך במצעדים ואירועים מיוחדים כדי שאנשים ירשו לעצמם להתחבק עם מי שבא להם, לשמוח באהבתם ובעיקר להראות לעולם שהם לא מפלצות ירוקות יורקות אש עם קרניים.

מאוד נהנתי. מהאווירה השמחה, הצבעוניות, החיוכים, המוזיקה, הים, השמש, מגילויי האהבה והנינוחות.

בעיקר מזוג מקסים שנעמד מולי והציע לי סט שלם של נישוקים למצלמה.

בערב, לגמרי במקרה, ראיתי את הסרטChasing Amy  של קווין סמית’. סרט חביב שעוסק באהבה בלתי אפשרית בין גבר הטרוסקסואל לבין אישה לסבית.