נשים שקופות

לפני כשנתיים הגיע אליי עזר, ביקש להצטרף לסדנאות האישיות שאני מקיימת.

הוא הביא ערימה של צילומים ובאמת התרשמתי: הבחור רואה (לא משהו מובן מאליו), היכולות הטכניות שלו מעולות (שילוב מנצח, בעיקר כשמדובר על צילום) ויש לו את הרכיב הזה, שמבדיל בין “סתם” (אין סתם, אבל איכשהו אני מנסה להגדיר דברים) מישהו שאוהב לצלם ל”צלם-אמן”: התשוקה, הצורך, ה- passion לצלם.

הצבתי בפני עזר אתגר לא קטן: למצוא נושא לעבודה משמעותית, שיעניין אותו, שילווה אותו לאורך זמן.

עזר הוא צלם-משוטט-מציץ: voyeur, במובן החיובי ביותר של המילה. אחד כזה שמסתובב בעולם מצוייד במצלמה, צד פיסות מציאות, תגובת היד על ה”הדק” תואמת את מה שהעין שלו קולטת.

באחד המפגשים שלנו הוא הביא צילומים מתל ברוך. עבר שם, עצר, צילם. זה ריתק אותי, די דחפתי אותו שיחזור לשם. מהר מאוד, הצילום במקום הזה הפך לרוטינה שבועית.

לילה בשבוע, במשך שנה שלמה, ארז עזר את המצלמה, העדשות, ונסע לתל ברוך, צילם. שיכלל את המיקום שלו, את הטכניקה (חושך, בלי פלאש, ממרחק לא קטן..). במפגש השבועי ניתחנו את התוצרת של אותו שבוע. הערתי הערות, התחלנו לסמן, לשים בצד, וגם לזרוק. מה שנקרא- תהליך עבודה.

עזר הגיע לתל ברוך עם המון חששות, ושאלות לגבי התוקף המוסרי של סוג צילום כזה: החושך, השיחים, מגנים עליו. הנשים שהוא מצלם חשופות, תרתי משמע. הן עומדות בצידי הכביש, מציגות את גופן לנהגים שעוברים במקום.

הגוף שלהן – הוא אמצעי העבודה שלהן. כך מתנהלים הדברים, שנים רבות. סביר להניח שעוד הרבה שנים ימשיכו להתנהל באותה צורה.

נשים עומדות בצידי הכביש. בקבוצות קטנות, או בודדות. מקומות קבועים, כל אחת בפינה שלה. מבליטות שדיים, את איבר המין שלהן. מציעות את עצמן, את השרותים שלהן.

המכוניות עוצרות, הבנות מתקרבות, סוגרות מחיר, עולות על המכונית ואחרי זמן מה הן חוזרות לכביש.

וחוזר חלילה.

שעות ארוכות שכב עזר על גבעה נסתרת, כל שבוע מעז עוד מעט ומתקרב, אבל לא נחשף, לא מראה את עצמו.

מתלבט אם לחזור לשם, שואל בעצם למה הוא עושה את זה, מה מושך אותו לחזור שוב ושוב לאותו מקום, להסתכן, להסתתר, לצלם, להציץ לתוך החיים האפלים האלה – הפעילים כל כך – חיים שלא היה נחשף אליהם בדרך אחרת.

הנשים האלה, כמו נשים רבות לאורך ההיסטוריה, עוסקות יום-יום במה שמוגדר “המקצוע העתיק ביותר בעולם”.

הן משרתות ציבור גדול של גברים, שמסיבות שונות בוחרים לקיים יחסי מין עם נשים מזדמנות, כאלה שמסיבות אחרות לחלוטין בוחרות להתפרנס כזונות. או הזנוּת בוחרת אותן, או הנסיבות. או העולם.

כולנו ראינו את הנשים האלה. כולנו חלפנו על פניהן בדרכנו מפה לשם, ראינו את הלבוש (או האין לבוש), את האיפור, את שפת הגוף המזמינה. אנחנו יודעים בדיוק למה הן עומדות שם. למה הן מחכות, מה הן מציעות. אי אפשר לטעות בהן.

מעטים מאיתנו מקדישים עוד דקת מחשבה לנשים האלה: מה הביא אותן למקום הזה, למה אישה מתפרנסת ממכירת הגוף שלה לכל מי שמוכן לשלם עבור השימוש בו. מהי הקונסטלציה הכלכלית-פוליטית-אידיאולוגית שמאפשרת, שמאשרת, שאולי אף דוחפת נשים להתפרנס מזנות.

בעבודתו של עזר אין תשובות. יש הרבה מאוד שאלות.

שאלות שראוי שנשאל אותן, שנבדוק אותן. שלא נתעלם מהן, שלא נחלוף על פניהן. שהרי ככלות הכל, הן לא באמת נשים שקופות. הן חלק מהעולם שלנו, אולי אפילו שכנות בדלת ממול, קונות באותו סופר, מטיילות עם הכלבים שלהן באותן גינות שאנחנו. מי יודע.

עוד נשים שקופות של עזר