Anne Hardy – Cell ©
העבודות של אן הרדי נראות כמו צילומים של מקומות קיימים.
למעשה, אלה סטים שהרדי בונה בסטודיו שלה ואחר כך מצלמת, באמצעים די קבועים: היא משתמשת במצלמה בפורמט בינוני – שיתרונה בכך שהנגטיב המתקבל גדול יותר ולכן ואיכותי מאוד – ובעדשות רחבות -שמאפשרות לצלם חלל שלם ממרחק יחסית קטן, ומעגלות את הצילום, כך שיוצרות תחושה של חלל סגור, הרמטי. היא מכוונת את התאורה כך שהיא כאילו מגיעה לצילום מבחוץ.
Anne Hardy – Drift ©
הרדי מציעה לצופה מבט חטוף למקומות דימיוניים, שהכוח שלהם הוא בתחושה שהצלמת יוצרת, שאלה מקומות “אמיתיים-מציאותיים” ולכן מאוד קל לצלול לתוכם, ללכת לאיבוד בתוך הדימוי.
החללים שהרדי יוצרת ומצלמת הם חללים קלאוסטרופוביים, עמוסים מאוד, מעיקים. יש בהם סדר (או אי-סדר) אובססיבי ומטריד.
Anne Hardy – Lumber ©
המציאות והפנטזיה מתערבבות ומבלבלות בצילומים של הרדי.
הרדי מספרת סיפורי בדיה של טבע הזוי, על-מציאותי. כמו האמנים הסוריאליסטים, הרדי עושה שימוש באובייקטים יומיומיים, מוכרים, “מציאותיים” – גם במראה וגם בשימושיות היומיומית שלהם – בטכניקה צילומית נקיה, אסטטית, כמעט נזירית, ויוצקת אותם לתוך סביבה אחת שבה הכל נראה הרמוני במבט ראשון.
מבט מעמיק מעט יותר יגלה את הפרטים ההזויים, הלא מציאותיים, את החיבורים הלא הגיוניים, את הכאוס.
הרדי פותחת בפני הצופה צוהר לנופים פנימיים, היא מאפשרת לו להציץ מבעד לחלון למקומות שאולי היה עדיף לו, לצופה, לא להיחשף אליהם כלל.
Anne Hardy – Small Space ©
יש בעולמות האלה המון חפצים מיותרים, חפצים שאנשים קונים, עורמים ואוספים ואחר כך זורקים או מתקלקלים, מתיישנים, מתבלים. חפצים אלה ממלאים את החללים בהם אנשים חיים. הרדי לוקחת את ההשתלטות הזו של החפצים על חללי הדיור האנושיים לכדי קיצוניות: ממלאה אותם כמעט עד אפס מקום, בנפח, בצבע, באי סדר, באופן אובססיבי, מחניק.
וכך, אין בצילומים של הרדי נוכחות אנושית בדמות בני אדם, יש בהם חוסר נוכחות אנושית מטרידה: כמו היו אלה חללים שבלעו את יושביהם ויוצריהם, שהכאוס דחק אותם החוצה, או מסתיר אותם מאחוריו.
האשליה שיוצרת הרדי עובדת מכיוון שהיא מתנהלת בסוג של מעגל סגור: התחושה של מציאות מוכרת, שלמעשה היא מתוכננת ובנויה עד לאחרון הפרטים, מצולמת ובסופו של דבר מושמדת, תחושה שמובילה לתחושה אחרת של פנטזיה כאוטית, של גודש של חפצים בחלל קלאוסטרופובי, שמובילה קודם כל לנבירה וחיפוש אחד דברים מוכרים, חללים מוכרים, מקומות עימם ניתן להזדהות, ואחר כך לרצון לזרוק את כל המיותר, לטהר, לסדר. ובמקביל, הצורך והרצון להשאר, להשאב לתוך עולם החלומות הפנטסטי הזה, שהרי, אם זה חלום או פנטזיה, זו לא מציאות, ובטח ובטח לא המציאות הפרטית ה”מציאותית” שלי – הצופה בעבודה.
Anne Hardy – Untitled_VI ©
