כשקיבלתי את המייל עם הפרסום של ההופעה (בתוך ים של ספאם תמיד נחמד למצוא משהו שבאמת מיועד אליי) החלטתי, אני הולכת לשמוע אותו. קראתי מעט (מדי) מהדברים שהוא כותב, ואולי שמעתי שיר אחד שלו, אבל אין לי סבלנות להקשיב לשירים ברשת, זה טוען, זה נתקע, זה ממש לא כיף.
אז הודעתי לבנזוגי שאנחנו שומעים בערב את דויד פרץ. בתמונע. בעשר וחצי בלילה.
האמת, די מאוחר לאמצע השבוע.
אני לא מבינה כלום במוזיקה. לא עוקבת יותר מדי. כלומר, אני מקשיבה, מכירה, יודעת לזהות את הפרפרים בבטן, את השיערות הסומרות כשצליל, מילה, נוגעים בדיוק שם, אבל לא “ממש” מתעסקת או מבינה במוזיקה.
בשונה לגמרי מההתייחסות שלי לאמנות פלסטית וציולום בפרט, שם אני יכולה לנתח, להגג, לפרש, לחפש ולמצוא משמעויות נסתרות, הקשרים תרבותיים שמצטטים את ההוא ומזכירים את ההיא, בשבילי המוזיקה נוגעת או לא נוגעת. או שאני אוהבת, מתרגשת, מתאהבת, או שלא. לא מחפשת הסברים, מקורות, לא מנתחת ולא מנמקת. מרגישה או לא מרגישה.
באתי להופעה הזו לא מוכנה. כי לא ידעתי ולא הכרתי. כמעט כלום. בדרך כלל הולכים להופעות אחרי ששומעים את המוזיקה, מכירים אותה, אוהבים אותה, אפילו יודעים את המילים של השירים. בשבילי לפחות, חלק מהכיף בהופעות זה לזמזם את השירים המוכרים, להתרגש מביצוע חדש למשהו מוכר, לראות בלייב את הזמר/ת האהוב/ה. לראות את הבן אדם שמאחורי הזמר.
אז טוב שבאתי “לא מוכנה”. כי זה היה ערב קסום, של גילוי, של הנאה עצומה. כבר בהתחלה, מהשיר הראשון הרגשתי איך הצלילים מענגים, ממלאים, מרככים, משקיטים, עוטפים, תחושה של בית. בית מגונן ובטוח.
זה היה ערב נעים כל כך, מקסים כל כך, מרגש כל כך. לא רציתי שיגמר. רציתי לשמוע עוד ועוד, בעיקר את השירים הקטנים, המלטפים, שיש בהם מעט מאוד מילים. אבל כל מילה, הו, כל מילה.
חשבתי, הלואי ומישהו היה אומר לי שהוא מתרגש מצילום שלי כמו שאני מתרגשת מהצלילים והקולות של דויד.
ראיתי כמה אנשים מצלמים. לשניה חלפה במוחי מחשבה – טמבלית, לא הבאת מצלמה. ואז עצמתי עיניים ונתתי למוזיקה לזלוג פנימה. אני לא באמת יכולה להיות בריכוז מלא כזה כשאני מצלמת. אז טוב שלא הבאתי מצלמה.
אולי בפעם הבאה.
תודה, דויד.
יש לך מעריצה חדשה
J
