טלי טילר היא בוגרת המחלקה לצילום בויצו חיפה.
טלי מציגה בתערוכת הבוגרים האחרונה עבודה בולטת בעוצמה שלה, בנוכחות שלה, בבשלות המפתיעה שלה. ארבע שנות לימוד אינטנסיביות בהחלט הטביעו את חותמן על טלי. כמובן שזה לא רק הלימודים. זה קודם כל טלי, שהחליטה להשקיע 4 שנים מחייה בלימודי צילום. זו לא החלטה של מה בכך. זו החלטה שבאה קודם כל מהצורך ליצור, להתפתח, לגדול, יחד עם המודעות, שצריך ללמוד במקום טוב כדי לקבל את הבסיס התיאורטי והטכני ומשם להמשיך הלאה.
טלי עוסקת בעבודה שלה במרחב האינטימי ביותר שלה: גופה, ביתה. הקירות שמכילים אותה, שמקיפים אותה, העור שעוטף אותה.
טלי שואלת את עצמה על מהותה. על מהות מיניותה, נשיותה. היא בודקת את גבולות האני שלה: היכן היא מסתיימת ומתחיל ביתה? היכן ביתה מסתיים והיא מתחילה?
כשדם נשיותה זורם מגופה, הוא גם מתרחב אל קירות חדר האמבטיה של ביתה?
כשהיא צובעת את גופה בצבע שחור, גם קירות ביתה נצבעים יחד איתו?
טלי טילר ©
מה קורה לנשיות שלה כאשר היא מורידה את שיער ראשה, וזה מכסה את גופה ?
האם נשיותה מתפוגגת כאשר היא מסופרת “כמו גבר” ושיער מכסה את גופה, “כמו גבר”?
האם הסתרת סממני הנשיות מסתירים גם את הנשיות? אישה תמשיך להיות אישה גם כאשר שיערה נקצץ וגופה הוסתר?
ובהתאמה – מה קורה לבית ריק? האם הוא מופשט מהנוכחות האנושית כי היא לא מתקיימת במרחב הנראה לעין? האם המרחב האינטימי הזה, שכל אחד מכיר, המרחב המוגן ביותר, הקרוב ביותר, מפסיק להיות אינטימי והופך ל”סתם” ארבע קירות כאשר האדם שחי בתוכו יוצא מהפריים?
טלי טילר ©
טלי עושה פעולות הפוכות ותואמות של הסתרה וגילוי, של פתיחה וסגירה. של אינטימיות וניכור. היא מעמידה את הלבן הסטרילי של חדרה מול הכתמים השחורים שהותיר גופה הצבוע, את הניקיון הנזירי של האמבטיה מול הצבע האדום שמכסה אותו, את הפעולה הסיזיפית והאינסופית של הורדת הצבע מהקיר מול הקלילות האופטימית של השיר שמתנגן ברקע – Top of the world, את הגוף העירום שלה מול ההסתרה על ידי הצבע, הנשיות מול הגבריות.
טלי טילר ©
הסאונד מגיע קודם, התמונה בעקבותיו. סבלנות J
שאלתי את טלי על מה היא חשבה כשהיא עבדה על הפרוייקט הזה. שהרי, כשעבודה תולה על קיר, היא שייכת פחות ליוצר שלה ופתוחה לאינטרפרטציה של הצופה. והצופה יכול לראות בעבודה דברים שהיוצר לפעמים לא חלם עליהם. או להתחבר למקומות פרטיים שהיוצר לא התכוון אליהם. רציתי לבדוק עם טלי, האם אני רואה דברים בעבודה שלה בגלל מי שאני ולא בגלל הדברים שטלי רצתה לומר.
טלי דיברה על עיסוק באינטימיות, על מרחב ביתי. על התעסקות במיניות מתוך חוסר מיניות.
אמרתי לה, שאם היו מכריחים אותי לבחור בצילום אחד מהעבודה שלה, הייתי בוחרת בצילום העצמי שלה, בו היא מיישירה מבטה אל המצלמה, שיער ראשה קצוץ, כולו מפוזר על פלג הגוף העליון שלה, מכסה את העור.
זהו צילום עוצמתי מאוד, שמתמצת את העבודה של טלי.
טלי טילר ©
העוצמה של העבודה של טלי טמונה, לדעתי, בעובדה שהיא עבודה של “קצוות” מנוגדים: קצה אחד פתוח, קצה אחד סגור. קצה אחד נקי, קצה אחד מלוכלך. זוהי עבודה שמעבירה תחושות, עוטפת את הצופה מכל עבר. טלי אומרת לצופה דברים מאוד ברורים ומאוד מעורפלים, מציגה מרחבים אינטימיים שעצם הפעולה של הצילום והתליה על הקיר הופכת אותם לציבוריים, אבל נותרים אינטימיים בתחושה הפרטית של הצופה.
מעבר לכך, ואולי חשוב מהכל מכיוון שזה מהווה בסיס לעבודתה של טלי, היחס הרציני כל כך לצילום, לאמנות, יחסה הבלתי מתפשר לפרטים, לאיכות.
