“I am a woman and I live in Iran. I am a photographer and this is the only thing I know how to do”
כך כותבת שאדי גדיריאן בטקסט שמלווה את שתי העבודות שלה – “Qajar” ו- “Like Every Day”.
בשתי הסדרות מצלמת שאדי נשים.
בסידרה “Qajar” – נשים מצולמות בסביבה שנראית כמו בית מפואר ומעוטר בסגנון ערבי-מוסלמי.
אלה הם צילומי סטודיו מוקפדים, בצבעי ספיה, מתכתבים עם מסורת צילומית של צילומי משפחה פורמליים, מבויימים
הנשים עומדות/יושבות בפוזות שמזכירות ציורים מסורתיים של שושלת“Qajar” (1781 – 1925)
Fath Ali Shah was a son of Husein Qoli Khan and nephew of Agha Mohammad Khan
Shadi Ghadirian ©
בכל הצילומים אזכורים של סממנים מערביים ש”מתגנבים” (לא בטעות, אלא במודע) לתוך הסצנות: פחית קוקה קולה, טייפ גדול, אופניים, גיטרה, מטריה. לבושן “מעורב” באופן מפתיע, שהרי מדובר באירן. מכנסיים ורעלות, בגדים שמכסים את כל הגוף.
אחדות מהנשים מיישירות מבט אל המצלמה, מבטיהן מתריסים, בודקים גבולות. חלקן- עיניהן מוסתרות על ידי רעלות, אבל בידיהן מראות שמשמשות להן עיניים.
Shadi Ghadirian ©
התחושה היא, ששאדי מנסה לומר לנו, שאמנם יש חוקים נוקשים במדינה שלה, אבל לכל חוק יש פירצה מסויימת, בחדרי חדרים נשים מצליחות למצוא את הדרך לרצונות שלהן, שם הן מרשות לעצמן להוריד את הרעלה, ללבוש מכנסיים, לקרוא עיתון, לרכב על אפניים, ובעיקר-בעיקר: ליישיר מבט אל המצלמה, אל העולם. ולצלם.
Shadi Ghadirian ©
היותה צלמת היא מהותה של שאדי. אישה וצלמת. זה הדבר היחיד שהיא יודעת לעשות, היא בעצמה אומרת זאת. ואני מניחה, שלא קל לה עם העובדה הזו. המבט הנשי של צלמת הוא לא מבט פשוט, שמשלים עם המציאות המדכאת של מדינתה. זהו מבט ביקורתי על מעמד האישה, על מקומה בחברה, על הסתרת גופה, מוחה, רצונותיה וחלומותיה בפני העולם.
המסר של שאדי הוא מסר של חופש דיבור, של חופש מבט, של פתיחות אל דרך מחשבה שונה.
Shadi Ghadirian ©
בסידרה “Like Every Day” מביאה שאדי צילומים של נשים כשכלי בית ממלאים את מקום הפנים שלהן.
מבחינה צילומית, הם שונים לגמרי מהסידרה “Qajar” : עדיין הניקיון של צילום סטודיו, אבל הפעם נקי לגמרי, אין בכלל אזכור לרקע כלשהו – כל הרקעים לבנים. הצילומים צבעוניין, מקשרים את הצופה ליומיומי, בשונה מב- “Qajar” , שם שאדי מעבירה תחושה של תשומת לב יתרה לעיצוב המקום, ל”קדושת” הצילום, להפרדתו מהיומיומי.
למעשה, בסידרה “Like Every Day”, האישה לא קיימת, אי אפשר לדעת אם מתחת לבגד (שיכול להיות שמיכה או אוהל או בגד) אכן יש אישה או בובה או שרפרף או כוננית. הבד הזה מכסה אותה ממילא מכף רגל ועד ראש. מה שמשתנה מתמונה לתמונה הוא הכלי שמתלווה אליה: סיר, מטאטא, מסננת וכך הלאה. מהותה של האישה, על פי המבט הביקורתי-פמיניסטי של שאדי, הוא טיפול בבית. הכלים האלה, שמסמנים את כל מטלות הבית, הופכים לחלק אינטגרלי של הגוף של האישה: העיניים שלהן מוסתרות, אבל הכלים בהן הן משתמשות ברורים ונוכחים.
ראיתי את העבודות של שאדי והתרשמתי. כתבתי לה וביקשתי רשות לכתוב עליה. כמובן שכתבתי לה שאני מישראל, ושאכתוב עליה בעברית. היא חזרה אליי במייל ושמחה מאוד על בקשתי. אחוות נשים? או אולי, עוד הוכחה לכך ששנאה בין עמים היא עניין שלא נוגע כהוא זה באנשים פרטיים, אנשי העם, שכל מה שהם רוצים זה לחיות בשלום? (ובמקרה של שאדי – לצלם ולהגיד באמצעות הצילום את מה שהיא חושבת)
