לא בדיוק זוכרת איך נפלה ההחלטה על חופשה בברלין. העיקר, החלטנו. בדקנו ומצאנו חבילה ממש טובה ל– 7 ימים. שזה מאוד שימח אותי, כי 7 ימים זו כבר חופשה אמיתית.
אני אוהבת ערים באופן כללי. גדולות וקוליות וקולניות במיוחד.
כנראה שחוויות הילדות וימי ההתבגרות שלי בבואנוס איירס היו טובות מספיק כדי שתמיד ארצה לחזור ולגלות ערים גדולות, תוססות, על הארכיטקטורה שלהן, הצבעים, הריחות, האנשים הרבים שמסתובבים ברחובות שלהן. והאירועים הרבים והשונים שמתקיימים בהן.
עיר מעניינת, ברלין. מלאת ניגודים – נקייה ומסודרת מצד אחד ומבולגנת ומצויירת (או מקושקשת, תלוי בהשקפה) כמעט בכל פיסת קיר פנויה.
המון המון זכוכית וארכיטקטורה מודרנית מצד אחד ובניינים וארמונות עתיקים מלכותיים מצד שני.
אנשים לבושים במיטב המסורת האירופאית ה“ישנה“, המחוייטת ומסודרת מאוד מצד אחד, וראשים צבועים בכל צבעי הקשת, פירסינגים, בגדים “זרוקים” וצבעוניים מצד שני.
וכ–ו–ל–ם נוסעים באופניים.
וכמובן – פעם ראשונה שלי בגרמניה, הגרמנית מכה לי באוזן ובעיניים (ולא מבינה כמעט אף מילה). אני מתבוננת באנשים ברחוב ומחשבת את הגיל שלהם, מה הם עשו בתקופת השואה, כל הזקנים החביבים האלה שמטיילים להם בשדרות, נהנים מהשמש האביבית, אולי היו מפלצות, משתפי פעולה, מעלימי עין, או אולי דווקא ניסו לעזור, סיכנו את נפשם ובני ביתם כדי להסתיר ילד יהודי?
אין לי קשר “אישי–משפחתי” לשואה. כל משפחתי היגרה לארגנטינה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הקשר שלי הוא כמו של כל יהודי שחי בארץ או מחוצה לה.
ובכל זאת, עוצמת הרגשות שהציפו אותי הפתיעה אותי, האמת.
כלומר, אני הרי מכירה את ההסטוריה, אני יודעת בדיוק מה ומי וכמה, אני לא שוכחת וגם לא סולחת. אבל, כשעמדתי על ה“רציף 17″ ממנו נשלחו כל כך הרבה יהודים למחנות ההשמדה, התרגשתי, כעסתי, ממש הרגשתי את האנשים המושפלים, הכואבים, ההמומים, המפוחדים.
וגם ראיתי את הניסיון של הגרמנים להנציח, לא לשכוח ולא להשכיח, את הדרך להתמודדות עם הבושה, עם הכאב, עם הצורך והרצון להגיד – זה לא מי שאנחנו היום, אנחנו לא כאלה.
והייתה גם ביאנלה לאמנות ופסטיבל תרבויות והמון מקומות שזוכרים ומזכירים את נפילת החומה.
על כל זה ועוד, בפעם אחרת.
